Loading...
המידע בבלוג זה נועד להגביר את המודעות על רפואה טבעית, ואיננו מהווה תחליף לאבחנה או לטיפול רפואי אישי

יום שישי, 29 בנובמבר 2013

גידול עורב

בקיץ התבקשתי לטוס לארה"ב לבנות סווט לודג' (אוהל רפואה אינדיאני), כדי לשמר את התרבות האינדיאנית ולתת למקומיים לשוב למסורת שלהם על אדמותיהם, שאותן גנב ועשק בכספו, האדם הלבן. קול פנימי אמר לי שהעת לא נכונה, למרות שכבר קבעתי עם שמאן אינדיאני, ווילי, שמלווה אותי מספר שנים בדרך האדומה. התפללתי וחיכיתי להנחייה הנכונה. בלילה חלמתי שחבר טוב מביא לי תינוק עטוף בשמיכות. אמצתי אותו לחקי ותחושה של אושר עילאי אפפה אותי. שאלה אחת הייתה לי אליו, האם זה הוא בן או בת, מבלי שאני יכולה לזהות את פניו.























למחרת, בשבת בצהריים, החלום (החיזיון/חלום נבואי) התגשם. החבר שחלמתי עליו, שמר מספר שעות על פרחון (גוזל בוגר שהצמיח כבר כנפיים) של עורב שנפל מהקן והיה מונח חסר אונים בצד הכביש, כביש אותו חידשו חודשים רבים ביישוב. ניסו להניח את העורב על עץ קרוב, אך הוא נפל שוב לארץ. משפחתו חגה באוויר וצרחה להגנה ואזהרה, מחשש לפגיעה בתינוקם. ידעתי שזמנו קצר ועליי לאסוף אותו ולטפל בפעוט. עטפנו אותו במגבת ונסענו מרחק קצר לביתי. לא האמנתי שהכנסתי אליי עורב הביתה. מוחי היה שטוף בכל הסיפורים ששמעתי על אנשים שנתקפו כאשר נגעו בגוזל של עורב...אבל "לא דובים ולא יער". אף אחד לא בא לדרוש בשלומו, והמסע שלי עם היצור החכם להפליא החל. אוסקר היה השם שבחרתי לו, גם מתאר את "אוסקר ווילד" (אוסקר הפראי/בר, בתרגום חופשי) וגם יש בשם שלו את הצליל "קאר", שמזכיר את קריאת העורב "קרע". לא ידעתי אם זהו בן או בת, ולימים, בשל גבורתו הרבה, הוספתי לו את השם גבריאלה.


אוסקר ישן שעות מרובות בימים הראשונים. היה במצב של טראומה. דיברתי והתייעצתי עם אנשים רבים שהיכרתי ושפגשתי באינטרנט, שגידלו עורב בעברם, חלקם עד לשיקומו והשבתו לטבע (אף החזירו את העורב ללהקה), וחלקם כחיית מחמד (רחמנא ליצלן). חוקרי ציפורים ידועים ומוסדות "לשמירה על ערכי הטבע" בישראל, לא חסים על עורבים, משמידים אותם ומגדירים אותם במזיק, לכן למרות שעורב היא חיית בר, מותר חוקית לגדלו. אולם, מכולם הבנתי שצריך מסירות נפש רבה בגידול עורב, ובהחלט העורב הוא זה שבוחר את בעליו...ולא במקרה. אוסקר לא יכול היה לעמוד על רגליו וגם אחת מאצבעותיו היה מעוותת שלא במקומה. קיבעתי לו את האצבע (שנפגמה מחומרי הדברה שהאדם מרסס) והכנתי לו תרופה לחיזוק העצמות, ואחרי קצת יותר משבוע הקטנצי'ק יצא מהקן המאולתר שהכנתי לו והסתובב בבית. מידי בוקר עם הזריחה הוא היה מקפץ על מיטתי וניצב על השמיכה שאתעורר. אם לא הייתי קמה, הוא היה מתקרב, מנסה לנקר בעדינות בעיניי ולמשוך בגבותיי. קקי ופיפי היו מותזים לכל עבר, כשאני רצה ומנקה אחריו. מידי כמה ימים הייתי מבקרת במחלקת הבשר וקונה לו חלקים רכים של עוף (כבד וחזה), חותכת לו אותם לפיסות קטנות ומאכילה אותו עם פינצטה או בעדינות באצבעותיי. מים הייתי משקה בטפטפת. כל שעתיים הוא דרש מזון, ותשומת לב אין קץ, משעות עליית האור (עשרים לשש בבוקר) ועד שעות החשיכה.


סקרנות וחכמה מתארים בצורה הכי טובה את החיה הזאת, שמוגדרת כציפור החכמה ביותר, אולי גם מבין ממלכת החי. סידרתי לו צלחת עם משחקים שיגרו את סקרנותו: צדפים וקונכיות בגדלים שונים, אצטרובלים, בקבוק עם צדפים בתוכו, קש עבה מפלסטיק, אבנים קטנות, כדור, קופסאות קרטון קטנטנות. כל דבר שהיה מוצא חן בעיניו הוא היה מושך אותו במקורו, מטביל אותו בבריכה קטנה עם מים שהכנתי לו לרחצה, ומשחק איתו להנאתו. אם הייתי מדירה את רגליי מהבית הייתי עושה זאת לפרקים קצרים של שעה, או מסדרת לו בייביסיטר שיאכיל את הפעוט. הוספתי כופתיות של תוכים למזונו "נוטריברד G14" שהעשירו את התפריט שלו בסיבים ובפירות. כמובן שבחודשים הראשונים השרתי אותם במים עד שהתרככו, בתוספת מזון יבש לחתולים, שמתי לו גם ביצה חתוכה (הוא היה מתנפל על החלמון/החלק הצהוב) ופיסות קטנות של לחם (אהב מאוד את לחם השאור שאפיתי, בתוכו החבאתי לו גרעיני חמנייה). פירות הוא אהב מאוד, בעיקר אבטיח, אבל יותר מכל, אבוקדו, שהעדיף אותו אפילו על בשר משובח. חשוב היה להרגיל אותו לאכול לבדו, אז הכנתי לו צלחת מלאה כל טוב חתיכות קטנות של בשר, פירות, לחם וביצה, ולא האכלתי אותו בעצמי. הקטנצ'יק צרח והתמרד, אבל אחרי כמה פעמים כשראה שאני לא מגיבה הוא התחיל לאכול לבדו, שלב חשוב כדי למנוע ממנו להיות מוחתם ולשרוד בטבע. אוסקר נהג לאכול איתי, וספגטי מקמח מלא ברוטב עגבניות טריות היה התבשיל שאהוב עליו. כשהייתי מבשלת, גם אז הוא על כתפי, מיירר מהתרגשות ומחכה לארוחת הצהריים עם אמא. אוסקר הוא עורב, אל נשכח, אוכל כל. הייתי שמה את צלחת האוכל עם האורז, הקינואה או הספגטי, הוא היה חוטף מהצלחת אוכל בצד ורץ ומחביא את היתר מתחת לשטיח, או בפינות נסתרות משלו בבית. עם הבשר הטרי זה היה קצת יותר מורכב, כי הנמלים לא אחרו למצוא את אוצורותיו. הוא היה אוהב גם לאכול לי ישירות מהפה, לנקות לי את השיניים משאריות המנגו, ולנשק אותי, במיוחד כשאני עצובה.














אחרי חודש ימים שהוא אצלי, כשהוא כבר התחזק, יצאנו פעם ראשונה מחוץ לבית. עורב בוגר צרח בשמיים כשראה אותנו ואוסקר היה מלא בשמחה וגאווה. הנחתי אותו על כתפי ויצאנו השכמה למצפה מנחם, שצופה על כנרת. בפעם הראשונה שהוא אסף מזון לבדו, היה מנמלה שסחבה גרגר של בייגלה על גבה, אותו הוא שלף ממנה בעדינות, בעוד היא מסתכלת השמיימה ומחפשת אחריו בפליאה.אני זוכרת כמה התעצבתי בלבי על אשר אין לי כנפיים, כדי שאוכל ללמדו לעוף איתי ולנסוק לשמיים; הייתי מניחה אותו על גבי, רצה בחצר ופותחת את הזרועות כציפור...והוא הבין, פתח את כנפיו והיה מנסה לעופף, למרות שלא היה עדיין בעל כישוריי תעופה טובים. היה אוהב לפורס את כנפיו ולהשתזף בשמש החמה של הצהריים, (ממנו אפשר היה ללמוד מהי אמבטיית שמש טובה).


בשלושה חודשים הבאים ביליתי את רוב שעותיי כחיית בר, בחצר שלנו ובמצפה הקרוב, מגינה על אוסקר ומלמדת אותו את טיבו כעורב. הייתי משאירה אותו גבוה במצפה, שורקת לו והוא היה עף עד אליי למטה. הושבתי אותו על ענפי העצים, שהרוח תנשוב בין נוצותיו ושהוא יתרגל למקומו בטבע. במשך הזמן האכלתי אותו גם במזון בר (זיקית מתה שחתכתי לו לחתיכות קטנות) ולימדתי אותו לצוד. פעם ראשונה שהגשתי לו עקרב מת הוא היה נלהב מטעמה של חיית הבר. רוק רב נזל לו מהפה כשהוא מנסה לפרק את המעטה הקשה של העקרב. לימים אוסקר ואני היינו מבקרים את הסווט לודג' שלי בחצר, בבוקר פותחים אותו ומתפללים. בין היתר מוצאים שם בעלי חיים, שהיו מתחבאים מחום השמש כעקרבים, שבלול, חיפושיות ואפילו נדל ארסי (רבנדל) צהוב, שאיתו אוסקר נלחם ואכל שלם בתיאבון רב.
























אוסקר פיתח נוצות בוגרות והיה משיר את הפלומה הצעירה שלו. כל בוקר אחרי האוכל והטיול הארוך שלנו יחד, הוא היה קופץ לאמבטיית המים, משפריץ עם המקור שלו לכל עבר, מתנקה ומסדר נוצה נוצה. מריבוי הנוצות של הציפורים שאספתי עם השנים, צמיחת הנוצות שלו התעכבה והוא פיתח קרחת בצוואר. תרופות הטבע לא הועילו ופעם ראשונה שפניתי לרפואה הקונבנציונלית והתייעצתי עם ווטרינרים לעופות הטובים בארץ. שתי טיפות של איברמיקטין על הנוצות הצמיחו לו אותן מחדש. אוסקר לא בחל עם הזמן לעוף מהכתף שלי על חבל הכביסה, בעוד אני תולה את הכבסים, ומשם לגג הקרוב. שם חיכתה לו צואת יונים, שגרמה לו לטריכומונס במקור ובלשון. שוב, הכימיה, עבדה, עם תרופת פילג'יל, במשך מספר ימים...וכמובן פרופוליס שנתתי לו במים לחיזוק מערכת החיסון. אבל לא רק הכימיה עובדת. פצע גדול ומוגלתי שהיה לו בחזה, התבקש לטיפול באנטיביוטיקה, אבל אני לא נכנעתי ורפאתי את הפצע לחלוטין רק עם צמחים.


כך עברו להם הימים, הארוכים והלא קלים, בהם ממש הרגשתי מה זה להיות אמא. דאגתי לו מאוד מחשש לטורפים מבוייתים שמריחים אותו ואורבים לו, אפילו מחוץ לדלת ביתי. פעם אחת, בעודי פותחת את הדלת, כלב קטנטן חיכה לו מחוץ לבית. אני לא הבחנתי בו, אבל אוסקר צרח ועף מעליו מרחק קצר. כל העורבים בשכונה צרחו יחד איתו, ואז הבנתי את המשמעות האמיתית של ערבות הדדית, כשמו כן הוא "עורב", של בני מינו, אחד לשני, גם אם הם לא מכירים אחד את השני, או מאותה הלהקה. החתולים היו מחכים לו מתחת לחלוני ואף רבים ביניהם, מי יהיה הראשון לטרוף אותו, במידה והוא ימעד ממעקה החלון, עליו הוא היה מהלך חופשי. אוסקר היה מחפש בבית מקומות גבוהים לנחיתה, מהתנור שלי שהיה תלוי גבוה על מדף (ולא דלוק...) והמדפים של הספרים הרבים שאספתי במהלך השנים, עליהם הוא נהג לנחות, לחרבן, לתלוש את העטיפה ולנקר את דפיהם, בייחוד אם הם עתיקים ושמורים היטב.


כשאוסקר התבגר, אחרי ארבעה חודשים שהיינו יחד (כנראה גילו היה כבר חמישה חודשים), והיה כבר חזק ובריא, השארתי אותו לפרקים קצרים לבדו בחצר. הייתי שורקת לו מבחוץ, הוא היה רואה אותי מהחלון ועף עד אליי ולעיתים בסיבוב לדשא הרחוק, שם הוא היה מקפץ ומלקט עקרבים וחגבים לקיבתו. גם זיקית קטנה הוא צד בשלמותה. צרעות, זבובים ומעופפים קטנים הוא היה צד מהאוויר. אוכל לו בהנאה זרעים של רימון שנפל ונבקע על הקרקע, תאנה שנפלה מהעץ או חרוב ישן (כמובן שאת כולם הראתי לו בהתחלה והוא למד לחוש את טעמם). הוא כבר הכיר טוב את הטורפים המבוייתים (הכלב והחתול), מהם הוא ניצל כבר מספר פעמים, כשהם ניסו לטרוף אותו, ואחד החתולים אף היה ידוע כאוייב המושבע שלו, איתו הוא ממש נלחם פנים אל פנים וצרח עליו, עד שרצתי במהרה להפריד את המהומה, מחשש לטריפה. אוסקר למד לעוף מהחלון שלי לעץ הזית הקרוב, להשאר בעמדות תצפית על אבן ולהסתכל על הסביבה. מידי פעם היה פוצח בקינה, כשהוא קורא לעורבים אחרים מהסביבה, אבל הם אף פעם לא ממש התעניינו בו. הם ראו אותנו יחד, וידעו כי אני דואגת לו ואוהבת אותו כאמא, מתעופפים קרובים ומתצפתים, אבל לא יוצרים קשר ישיר. גם כאשר הייתה שריפה גדולה באמירים, ביום הכיפורים, בפעם הראשונה מחוסר ברירה, שמתי את אוסקר בכלוב של חתולים ואצתי להתפנות מהיישוב. אצל דודה שלי בכרמיאל מצאנו פירות טעימים, שאוסקר כל כך אהב, כענבים אדומים ותמרים יבשים. ישב על כתפי והיה סקרן לבקר את הדודה מהעיר הגדולה.


הפרידה מאוסקר לא איחרה להגיע. במשך יומיים היה לי כאב ראש נוראי, ששום צמח, תפילה או מדיטציה לא יכלו לקחת אותו ממני (בד"כ זה קורה כשיש מסביבי אנרגיות לא טובות/רוחות רעות). רוח מזרחית נשבה בחוזקה ובאותו היום הודיעו על פטירתו של הרב עובדיה יוסף. אוסקר עף מהחלון עד לסווט לודג', ושם התפללתי לבקשת רפואה. טיהרתי את עצמי במרווה, פרסתי את השמיכה ונשכבתי על הארץ בחוסר כוחות. לפתע, בהפתעה גמורה, הגנן נכנס למתחם של הסווט עם הרכב שלו. אוסקר מאוד נבהל, יצא מהסווט, ואני אחריו, כשהוא על כתפי. הוא שרט אותי בחוזקה מפחד והנחתי אותו לידי על עץ התפילה. אוסקר לא חשב פעמיים ועף גבוה דרומה. רצתי במהרה יחפה אחריו, אבל הוא נעלם. חיפשתי אותו עד שעות החשיכה...ללא סימן חיים. בלילה ישנתי בסווט, פתחתי את המקטרת, צמתי, בכיתי רבות והתפללתי. בבוקר חזרתי על החיפושים, שנמשכו כשבועיים, מהבוקר ועד שעות החשיכה. עברתי בכל החצרות של השכנים וחיפשתי נואשות אחריו. ידעתי שהסיכויים שלו לשרוד לבד, לא רבים, במיוחד שהוא לא ישן מעולם לבדו בחוץ בלילה, וכי טורפי הלילה רבים ומנוסים (חתולים, כלבים, נמיות, שועלים, תנים ועוד). במהלך החיפושים, מישהו בישר לי שמצא עורב קטן גוסס, אך זו הייתה ציפור שיר אחרת ממשפחת העורבים, שחרור, שגסס בידיי עוד לפני שהגעתי הביתה.

חלפו מאז כמעט חודשיים ועיניי מלאות דימעה, על שנלקח ממני חברי היקר. רק מי שגידל עורב יודע, כמה החיה הזאת אנושית ואינטליגנטית. כמה לגדל עורב זה לא פשוט או קל, ובקלות אפשר להקשר לנפשו. בהחלט לא רציתי להפכו לחיה מבוייתת ומעולם לא הנחתי אותו בכלוב, אלא פיתחתי בו את התכונות שעימן הוא יוכל לשוב לטבע, לצוד, לעוף ולהתגונן מטורפים. 


חשבתי על החלום שהיה לי ועל כך שהשנה לא נסעתי מערבה לאמריקה להשתתף בטקסים המסורתיים של האינדיאנים וללמוד מהם את דרך הרפואה. אולם, קיבלתי שיעור חשוב מזה. למדתי מה זאת אחריות, נאמנות, להכיר את הטבע ולהיות חלק ממנו, ודרך כך להבין את הסבל והצער שהאדם מביא על עולמו של הקב"ה. כמה אנחנו פוגעים בנכסיי הטבע ובאחים שלנו היקרים מכל, בעלי החיים והצמחים. ממהרים לכרות עץ או לסלול כביש, כשאנחנו שוכחים שבאביב עד תקופת הקיץ, זו תקופת הרבייה והקינון של הציפורים, וכל כך הרבה פרחונים וגוזלים נפגעים. אנחנו מטפחים את חיות המחמד (הכלבים והחתולים), ושוכחים להגן על חיות הבר, גם אם הם מוגדרים "כמזיק" (בעיניי האדם), כעורב או חזיר בר. חשוב להמנע מלפגוע. לא להשתמש במוצרים שנוסו על בעלי חיים (וכך לא לתמוך באכזריות ללא סיבה או בסיס מדעי), לא לאכול את בעלי החיים האומללים (או תוצריהם) שגודלו והומתו בסבל בשביל חמש דקות "תענוג" בצלחת, להמנע מתרבות הצריכה, מלקנות מוצרי עור ופרוות מהחי. כן לעזור לחיות הבר, להגן על בתי הגידול שלהם, לעבור לאכילה בריאה וטבעונית- שהיא באמת זו שמותאמת לאדם, להיות כמה שיותר בטבע ופחות בקופסאות מבטון שיוצרים בנו ריחוק מעצמנו ומהסביבה, להודות לאלוהים על כל יום שאנחנו חיים כאן ועל הבריאה הנפלאה שהוא נתן לנו, ולבקש סליחה על שאנו פוגעים בה, תוך רצון כנה לעזור אחד לשני, לחיות עם הטבע ולכבד את אמא אדמה וברואיה.


רגע, מה אין סוף טוב לסיפור?...אז כעבור חצי שנה, בערב יום השואה, התבשרתי בפרחונית של עורבת חדשה, פצועת כנף (כנראה שחתול חמד אותה), יפייפיה אמיתית. וכמובן, זוהי לא אחרת מאשר אחותו של אוסקר, שנולדה לאותם ההורים, שצרחו רמות והגנו עליה כשאספתי אותה לחיקי, אך נטשו את המערכה, כשהבינו שאטפל בה יפה ושממילא אין לה סיכוי לשרוד כנכה בטבע. קראתי לה "דווי" Devi, ה"אלוקית" בסנסקריט, על יכולותיה המופלאות ונשמתה הגדולה. סוף טוב, הכל טוב! קרע קרע קרע!




יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

השמחה מרפאת

שמחה מראשוני המייסדים של שכונת נווה ארזים בחולון. חוכמתה מסתירה את גילה המופלג של 90 שנים. הולדתה בעיר בן-גאזי שבלוב (עיר הולדתה של סבתא רבתא שלי ז"ל), משם עברו לטריפולי, המשיכו לאיטליה ולבסוף מצאו את ביתם בארץ. תקופה קשה של מאורעות ופורענויות עברה עליהם מצד התושבים הערביים בלוב, כאשר שמחה בעצמה התגייסה לכוחות ההגנה היהודיים, הצניעה נשק בביתה, למדה להתגונן ולזרוק רימונים. בעקבות מאורעות הדמים הקהילה היהודית נאלצה לעזוב לאיטליה. ימים רבים הילכו ללא מזון ומחסה, הסתתרו בבית הקברות שסמוך לים, עד אשר אונייה לקחה אותם לנאפולי למשכנם הזמני ב"נמי אלטה" ("בהר הגבוה", לא רחוק מרומא) ומשם עלו לארץ, שנה לפני קום המדינה.

שמחה תמם

שמה של שמחה ידוע בכל השכונה כמרפאת. בכל אדם בו היא נתקלת עם מכאוב כלשהו, בסופר או בתור לקופת חולים, בחפץ לב היא ממליצה לו על "תרופות סבתא" יעילות לטיפול טבעי במחלתו. את סודות הרפואה המסורתית למדה שמחה מאמה ועם השנים אספה מתכונים רפואיים נוספים רב-עדתיים מתושבי השכונה. רק היום שמחה פגשה בשכנה שסובלת רבות משלשול חריף, אבל אין דאגה, גם כאן באמתחתה תרופה מיידית. במקרר שמחה מחזיקה נוזל סמיך שצבעו חום כהה כשל דבש, אותו רקחה מסוכר ולימון טבעי (ק"ג סוכר עם כוס וחצי לימון: בישול על אש קטנה כשעה). גם אם לתינוק יש שלשול, טובלים לו את המוצץ בנוזל ונותנים לו למצוץ. למבוגרים מומלץ לקחת שלוש כפיות כל פעם. כך טיפלה גם בשכנה. נפלא.

בדרכי לשמחה נתקלתי בצמח יפה מראה שגדל בשולי שדות, לא אחר הוא מאשר הקיקיון, הידוע עוד מתקופת יונה הנביא. צירוף מקרים או לא, הצמח הראשון עליו דיברה שמחה היה הקיקיון. השימוש בעלים של הקיקיון והקטיף בזמן האור, כשאין לחות על העלים. חותכים את הקצוות הקוצניים של העלים ומנקים אותם מאבק הדרכים. בחלק הפנימי של העלים מורחים שמן ועוטפים את העלים עם מגבת על הגוף של המטופל החולה בברונכיט או בדלקת ריאות. לברונכיט שמים את העלים מאזור הצוואר ועד התבור ולדלקת ריאות עושים את אותו הטיפול, אך הפעם שמים את העלים מתחת לחזה על אזור הריאות משני צידי הגוף. משאירים את העלים על הגוף, עד אשר הם מתכווצים. לוקח לעלים לפחות מחצית השעה להתכווץ ועלה שמתכווץ מוחלף בחדש. אם העלה לא מתכווץ, זהו סימן שהמחלה אינה דלקת ריאות או ברונכיט. ולא לשכוח ללבוש בגד ישן, כי עלי הקיקיון נוטים להוריד צבע...

לצהבת הטיפול קצת שונה. כאן מעורבים 40 שליחים של האל שמקריבים את עצמם למען החולה- הלא הם היונים. לנכדה של שמחה אשר חלה בצהבת, שמו יונה אחר יונה, כאשר פי הטבעת שלה מונח על התבור של הילד. כל יונה מתה ולקחה את מחלתו איתה, עד אשר הוא הבריא. ומה עם שמחה? רצה הגורל ולפני שלושה שבועות נפלה ושברה את הבוהן ברגלה השמאלית...ולא רק זאת, מכאן התפתח לה זיהום שושנה עד אזור הברך. נתנו לה אנטיביוטיקה, אבל הכאב לא מרפה וכך גם הנפיחות והאודם המקומי. היא מספרת, כי השכנה הבוכרית התרפאה מזיהום שושנה בזכות צפרדע. לוקחים צפרדע חיה, חותכים אותה מהגב ושמים אותה על הזיהום בעודה חמה. אני קצת נרתעת מהרעיון של הרג בעלי חיים לצורכי רפואה ומציעה לשמחה להשתמש בעלוקות רפואיות. שמחה נגעלת מעלוקות...אבל אומרת שאביה נהג בעצמו להתקין לו מידי שבוע עלוקות רפואיות, כי היה ידוע כאיש דמי. אני מראה לה סרטון בו טיפלתי בעצמי עם עלוקות בזיהום שושנתי (עלוקות רפואיות: נטלי קרן, רמת-גן). העלוקות עוזרות בהורדת הנפיחות והכאב, בניקוי הדם המזוהם ובהחשת זרימת דם נקי לאזור. לא להבהל...משתמשים בעלוקות מזה עידנים וכיום גם במחלקה לכירורגיה פלסטית בתל השומר. וכמו שאומרים "לולא הצרה, לא בא המזל"...כך דרך השושנה התוודעתי לעולמם הקסום של העלוקות.

video

פעם אחת, שמחה מספרת, שסבלה רבות מכאבי בטן, ואף רופא לא עזר לה. מה לא עשתה, לקחה עראק (רק עראק אלוף! נ.ב. לכאבי אוזניים שמחה ממליצה לנקות את האוזן ולטפטף בה שתי טיפול עראק לפני השינה) שפכה על מגבת וקשרה לבטנה, אבל לא עזר. שתתה חליטת מרווה, מאומה. הבינה שהבעייה לא בבטן. גם כל דבר שהייתה אוכלת או שותה היה לה מר. בקיצור, לפי כל הסימנים, בעיה בכיס מרה. השכנים התימנים נהגו כל חג לשחוט שור. הלכה אליהם שמחה וביקשה מהם את המרה של השור. מהשכנה סוניה ביקשה לשמור לה את הצנצנת עם נוזל המרה במקרר שלה. מידי בוקר התמידה לשתות כף מרה ואח"כ בירה לבנה (לנטרל את טעם המרה), ולא יאומן, אחרי שבוע ימים היא התרפאה לחלוטין!


אני כבר תרמתי איברים, ואתה?
(צילמתי ב"ערוץ דילוג הנמר", סין)

מחלה אחרת שלא הרפתה משמחה היא האקזמה...ושוב השור בא לעזרתה. ישר אחרי השחיטה (אצל השכנים התימנים), שמחה הכניסה את ידיה לתוך כיס המרה של השור, ונשארה עם המרה על ידיה שעות ארוכות. אחר כך בעזרת ליפה והרבה סבון היא שפשפה את ידיה להוריד את המרה, וכך גם הפעם, המרה ריפאה אותה. שיטה נוספת, היא לקחת גרעינים של חיטה יפה וגדולה, להפוך את המכתשת מנחושת (מרזה, בטריפוליטאית), לחמם סכין גדולה עד שהיא מאדימה וללחוץ את גרגירי החיטה על המכתשת. כל פעם שני גרגירים, אשר מהם יוצא "יוד טבעי" אדום, אותו מורחים על האקזמה. מסתבר, כי השיטה המועילה והפשוטה ביותר לטיפול באקזמה היא הלכלוך בצינורית הנרגילה, דרכה עובר העשן, שנראה כמו גריז שחור. גם כאן שמחה פנתה לעזרת שכניה, נקתה להם את הנרגילה, מרחה את ה"גריז הרפואי" וטיפלה באקזמה ברגלה. ליבלת עיקשת חוצים עגבניה קטנה לשניים (זורקים את צד ה"עין"), שמים על היבלת וחובשים. כל הלילה זה ישרוף ובבוקר פותחים את החבישה. אם עומדים בסבל ארבעה ימים היבלת עוברת. לדורבן בכף הרגל לוקחים ראש שום שלם, מועכים אותו וקושרים על העקב. כל שעה משחררים וקושרים מחדש. מאוד שורף, טיפול של יומיים ונגמר.

ומה לגבי פיריון וילודה? שמחה ממליצה לגבר לאכול מידי יום כפית זרעי פשתן טחונים (קיצנייה, בטריפוליטאית) עם יוגורט או שמנת. לאשה עם קשיים בהפרייה עושים ריבת אתרוגים. בערב צאת החג לוקחים את האתרוג המבורך, מקלפים, מבשלים עם סוכר ולימון ואוכלים במשך 40 ימים. שיתפתי את שמחה בסיפור לידתי שרווי באמונה בכוחות על-טבעיים. מסופר על צדקת המקודשת לעדה הטריפוליטאית, בושאייף שמה. לכבודה בנו בית כנסת מפואר במושב זיתן הסמוך ללוד ופעמיים בשנה עורכים שם הילולה רבת מאמינים. סבתי וסבי ז"ל האמינו בקדושתה, ומאחר שאמי הפילה שלושה עוברים טרם לידתי, הם לא אמרו הפעם נואש, בהתעברות הרביעית איתי. במסע ארוך וקשה ברגל הלכו יחדיו אל עבר הציון להתפלל לצדקת. הפעם איחרתי את מועד ההילולה בסוכות ביממה, אבל החלטתי בכל זאת לנסוע לזיתן. שמחה המליצה לקחת מטפחות לקשור על ציונה. נפרדתי ממנה כשבחוץ בשכונה נשמעת שירת הילולת הכנסת ספרי תורה. למחרת אמי ואנוכי נסענו יחדיו לבושאייף, אך הפעם אחרי 32 שנים. אכן, בית כנסת מפואר מאין כמוהו, בו ספרי תורה עליהם הנשים קושרות את המטפחות ומתפללות וכן מקום נפרד להדלקת נרות, אולם לא ציון ולא צדקת. על פי המסורת, ביום ההילולה קוראים לנשמתה של הצדקת ומבקשים שתאציל עלינו מקדושתה וישועתה. וכמו ששמחה אומרת, בכל דבר שמבקשים ממנה היא עוזרת. אכן, כוחה של אמונה.


בית הכנסת בושאייף


יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

הקוסם מאתיופיה

נפשי נכספה עוד מילדות לקסם של יבשת אפריקה. אולי זה בגלל השורשים של אבות אבותיי שעלו מתוניסיה הרחוקה. בארץ קיים עודנו נצר הממשיך את השושלת הנסיכותית של מלכת שבא, יהודי אתיופיה. בימים קדומים אתיופיה ותימן היו ממלכה אחת. מלכת שבא (מקידה, באמהרית) שלטה על ממלכתה בצפון אתיופיה באזור טיגורי. בארץ חייתה כשבע שנים, בחבל עזה, אותו קיבלה במתנה משלמה המלך. שבא התגיירה וכשהרתה חזרה לאתיופיה, ושם ילדה את ה"בן של החכם", מנליק. לכשגדל קיבל במתנה את טבעת אביו העשויה אוניקס שחור, אולם ששם אותה על אצבעתו זו החלה להישרף (כי הייתה טבעת המלך). לימים מנליק חזר לארץ ונפשו נקשרה בלב אביו, שלמה המלך. שלמה רצה שמנליק ימלוך כאן, אולם מנליק רצה לשוב לארצו, אל אתיופיה. ולשלמה היה חלום, בו ראה כי השמש עוברת מהארץ לאתיופיה, וכשהתעורר התנים בחוץ יללו, וזה היה הסימן כי ארון הברית נעלם. הבן הראשון של הכהן נסע עם מנליק לאתיופיה ועמו ארון הברית, כדי לשמור עליו מפלישות הזרים. ארון הברית המקורי נמצא עד היום הזה באתיופיה, בעיר אקסום, וכהן ממשפחת אהרון (שהתנצר) שומר עליו.

יוסף מיכאל אבאבא

סיפור זה הגיע אליי מצאצא נדיר לשושלת מלכת שבא, המרפא יוסף מיכאל אבאבא. בפעם הראשונה בחייו, בגיל חמישים וחמש, לאחר שנים רבות בהן חי בהודו וטייל במדינות רבות בעולם, יוסף בדרך מקרית ולא מתוכננת מצא את עצמו בארץ הקודש. עוד בגיל צעיר עזב את בית הוריו, אחיו ואחיותיו בכפר אקובה שבצפון אתיופיה ונדד כדי ללמוד, לרפא ולהפיץ את האהבה. בהיותו קטן, מגיל שלוש עד שש שנים, לא דיבר כלל, והתאמן בקריאת המחשבות והרגשות של האנשים. כך סבתו, שהייתה שמאנית, גילתה כי נכדה מחונן ביכולות על-טבעיות, וחינכה אותו מגיל שבע ללכת בדרך רוחנית, תוך כדי לימוד תורה שבעל-פה. שמאן באתיופיה הוא מולקשה. המולקשה מלמד את הרב (קצאק) את התורה והתפילות וכיצד לגלות את האמת וללכת בדרך הנכונה. מולקשה הוא מין נזיר. מתנזר מאכילת בשר, לא שותה אלכוהול, מגדל שערות לראשו כשמשון ולובש בגדים לבנים, עטוף בגלימה וכיסוי לבן לראשו (וונדו גנט). וכן כדי להיות מולקשה צריך להבחר על ידי אלוהים ולהקרא לשליחות רוחנית. הקרבתי כשעזבתי את אמא שלי ומשפחתי, כדי לעזור לאנשים ולהוביל אותם לדרך האור.

חפצי הקדושה של יוסף

יוסף הגיע אליי בגלימה אדומה מסורתית, אוחז במקל הליכה, תוף ועליו תיק מלא בכל טוב של חפצי קדושה, איתם הוא מרפא כל דורש במסעותיו בעולם. למשה רבינו הייתה גלימה אדומה, כי חונך על ידי הפרעונים אשר נהגו ללבוש אדום ולבן, כאשר האדום מסמל את האש ואת כח האדמה. הצבע הלבן קשור לקדושה ולטהרה. צהוב מסמל את אנרגיית השמש והכחול קשור לאנרגיה רוחנית, לשמיים ולמים. אני מתלבש על פי התחושות, כאשר בהתאם לצבע אני מרפא. כשמישהו חולה בכבד (צהבת), אני לובש צהוב. כשאדם יש לו יותר מידי אש בדם, אני לובש אדום. כחול עוזר להרגע ולבן אני לובש לטפל ברוח רעה או באנרגיה לא טובה.



בלבוש אדום ולבן מסורתי (מימין)

"סיסטרם" כלי אתיופי להשראת מצב של טראנס (משמאל ולמטה)





סיסטרם הוא כלי אתיופי שעוזר לי להכנס לטראנס ומדיטציה. טראנס הוא מצב בו המוח רגוע ואני מטייל בעולם הרוחות. זאה הוא מכשף (באמהרית) וכאשר בה אליו אדם חולה הוא מעביר את המחלה שלו לעז, אחר כך שוחטים ואוכלים את העז, כדי שהאדם יבריא. אולם, יוסף לא מאמין שצריך להרוג בעלי חיים כדי לרפא. פעם באה אליי בחורה מתל אביב שנכנסה בה רוח רעה. לקחתי אותה לים (כשחבר שלה מתלווה אלינו), שנינו לבשנו לבן, ואני עברתי על כל גופה עם ביצה וכשסיימתי השלכתי את הביצה לים. כך עשיתי עם שבע ביצים ולבסוף התפללתי וטבלתי אותה עירומה בים, כאשר קולות רעים יוצאים מפיה, כיציאת הרוח שכלואה בתוכה. באתיופיה, דבר ראשון בבוקר עם הכנת הקפה מקטירים לבונה (פרקינסנס/לובן) בבית, כדי לטהר את האנרגיה. בבתי הכנסת גם כן מטהרים עם לבונה וכשאדם נפטר מקטירים מור. נהוג גם להטהר במעיינות חמים במשך יממה שלמה, מעין טבילה במקווה.



נוצות ושופר טיבטי (מימין)

"לליבלה" מאתיופיה
עם המלאך מיכאל (משמאל)





חנוך נולד דור שביעי אחרי אדם. חנוך היה למעשה הראשון אשר ראה את אלוהים פנים מול פנים. כאסטרולוג, מיסטיקאי וקבליסט הגיע לבסוף לדרגה של מטטרון (אדם אשר כותב את דבר השם). באתיופיה קיים הספר המקורי של חנוך, אולם הוציאו אותו מהתנ"ך, כי הוא מדבר על המסתוריות של החיים ועל אלוהים. האנגלים גנבו את הספר במאה השבע עשרה והפיצו אותו בעולם. בספר חנוך מדובר על הכוכבים, המזלות ותורת האסטרולוגיה. יוסף פתח לפניי מפה סינית טאואיסטית ובה ציורים והסברים המראים את השפעת הכוכבים על בריאות האשה. האשה חשובה באתיופיה ולכן לנו יש שלושה עשר חודשים (על פי הירח) ולא שנים עשר כמו בארץ. צריך לכבד את האשה בתקופת המחזור ובעלה מבשל ומנקה כשהיא נחה. בתקופה קדומה נשים בנידתן חיו בנפרד מהבעלים ודגל אדום היה תלוי מחוץ למבנה. הכאב שלנו נמצא בלב, הכעס בכבד והרגשות בכליות. מטופלת שיוסף הנחה בדמיון מודרך ערכה מסע ביער בהודו. שם היא אכלה עלים מרים מעץ הנים לטיפול בכבד. אחר כך הוא הוביל אותה להכנס לטבעת אש שהתמרה גבוה, תוך כדי שהוא מניח את כלי הלליבלה על לבה ומטהר את ההילה שלה עם פעמון טיבטי. לבסוף הוא לקח אותה למפל מים, שם עמדה מתחתיו וטיהרה את הכליות, המחשבות, הרגשות והאנרגיה הנשית שלה.

כוכב שלמה בכף ידו של יוסף

בדרך רוחנית נדרשים להקריב, אנשים שאוהבים, חברה או משפחה. מוותרים על הדברים שיש לנו. צריך להקריב למען הרוחות והדרך הרוחנית שבה אנו הולכים. אלוהים חי ונמצא בתוכנו. לא משנה אם אתה ערבי או יהודי, דתי או חילוני, מה שחשוב זה להיות אנושי, לכך ישו הטיף. ישו היה נזיר והאנשים הפשוטים אהבו אותו, לעומת עשירי העם. כמו בודהה, הוא הביא את היהדות האמיתית לעם. בזמן המתאים כל אומות העולם יגיעו לירושלים לחפש אחר חוכמה, ידע ורוחניות. אולם, כיצד שאר הלאומים יגיעו לירושלים אם הידע ניתן רק ליהודים? למה השם בחר דווקא ביהודים? כי לנו יש משימה ייחודית להוביל את האנשים לאור עם אהבה וחוכמה. אנחנו נבחרנו מבריאת העולם להביא אור לעולם, והמשימה שלנו היא לא לאגור כוח וכסף. לשם כך אלוהים בחר ביהודים כעם הנבחר. האל רחום וחנון. הוא יכל להשמיד את העולם, כי האנשים רעים אחד לשני, אבל הוא נותן לנו הזדמנויות רבות לתקן את עצמנו, הוא מביא לנו את העונות, האוכל וכל מה שאנחנו צריכים, גם אם אנחנו לא טובים אחד לשני. הוא דואג לכולם, לא רק ליהודים. היהודים אינם חכמים, חזקים או טובים יותר משאר הלאומים, אלא הם אלו שהסכימו להוביל את האנושות אל האור. מספיק לקיים מצווה אחת-"אהבה".

יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

הסרת עין הרע

חנה אסרף בחצר ביתה

כמה ימים לפני חג הסוכות, התלוותי לנסיעה לדרום עם נהג משאית, אלי עמר. פגשתי בו לפני כשנה והוא הרבה בשבחה של מרפאה עממית מבוגרת קרובת משפחתו ממושב עזריקם. בכניסה לביתה בעלה מורדוש (מרדכי) שכב על המיטה וכשנכנסנו הוא קם במהרה וצעק לחנה שתתעורר ותראה מי בא לבקרה. חנה כבר לא צעירה. היא הגיעה לגיל מופלג של 81 שנים, אולם אור החיים עדיין בעיניה. בקולות שמחה והתרגשות היא ברכה אותנו מזה שלא ראתה את אלי תקופה ארוכה. חנה עלתה לארץ בנעוריה עם משפחתה מתוניסיה. כשסיפרתי לה ששורשיי מצד אמי מהעיר ספקס, היא הראתה לי בהתרגשות את התמונה של סבה, משה סרוסי ("בבה סידי"), וסיפרה כי היה סוחר תבלינים בעגלתו בעיר ספקס שבתוניס. אמה, פרטונה סרוסי, התחתנה עם משה עמנו ונולדו להם שני בנים ושתי בנות. מיננה, אשתו של הרב יוסף עמנו ממשפחתה לימדה את פרטונה את סודות הרפואה העממית ובתה חנה נצמדה לצידה וריפאה יהודים וערבים שחיו בקירבתם. "יא-חאסרה" (היו ימים), חנה אומרת, ונזכרת באנשים הרבים בהם טיפלה בחייה.

פרטונה ומשה עמנו ז"ל

באנו לארץ עם אוניית נגבה לאחר שבוע המתנה בצרפת וגרנו בזנגרייה (טובא-זנגריה). משם עברנו לחדרה ובגיל 20 פגשתי בבעלי מורדוש בראש פינה והתחתנו. מורדוש עלה ממרוקו ובסלון ביתם תלוי ציור צבעוני מרשים של הרב דוד הלוי דרעא, אשר היה מקובל קדוש מעמק הדרעא שבמרוקו. את קברו בקרבת העיירה דמנאת שבאטלס סוככים עצי דקל ומכאן כינויו- הצדיק בעל הדקל הירוק. מידי שנה הם עושים לו הילולה בביתם וחנה מתמידה ונוסעת לבקר בקברם של רבי שמעון בר-יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ורבי יונתן בן-עוזיאל.











ציור הצדיק ומפת עמק הדרעא במרוקו

"כשמישהו מגיע ומבקש שארפא אותו, קודם כל אני שופכת מים על פניו להרחיק מעליו את הבהלה". מורדוש מביא לחנה את העופרת והיא מבקשת ממני שאגע בה ואשים אותה במצקת, שמתחממת לאיטה ומתיכה את העופרת. "העופרת פותחת את כל החסימות והקשיים שקושרים את האדם, אין לך מה לחשוש". חנה מושיבה אותי מול מכתש נחושת מלא במים, בידה מחזיקה במצקת עם העופרת החמה ומבקשת ממני לפתוח את אצבעות ידיי לצדדים ולבקש שבע פעמים "תפתחי לי את המזל". בצד מונחת מחבת מחוממת שצבעה הפחמי מעיד על שימושה הרב. ענני ה"באטול" (קטורת) הריחניים עולים ממנה ואני מטהרת את עצמי ונושמת עמוק את האדים. חנה בתנועה איטית ומאומנת מסובבת את המצקת שבע פעמים מסביב למכתש, אומרת את שמי ושם אמי ומיד שופכת את העופרת החמה. פיצוץ אדיר נשמע ושבבי עופרת עפים עליי. מרבוטה! (קשורה), חנה צועקת.










כלי העבודה של חנה

חנה מכניסה את ידה ומוציאה גוש עופרת מפוסל כמעשה אמן מחונן. "תראי כמה קשירות יש עליך. את צריכה להשאר אצלי שלושה ימים, כדי שאפתח לך את המזל...מסכנה". היא זורקת טיפות מים מהמכתש על פניי ומחזירה אותי למציאות. "מלא כשפים עשו על הראש שלך". אחר כך היא מחממת שוב את גוש העופרת ופונה לבדוק את מזלו של אלי (המתרגם והנהג). אלי אומר לה שמזו תקופה ארוכה שיש לו קשיים במקום עבודתו. "אתה בסדר" היא אומרת, ומראה שני גושי עופרת עבים וכבדים. נפרדתי מחנה למרות שהיא רצתה שאשאר בחג, והבטחתי להביא לה קטורות מהעטאר (מוכר התבלינים) בפעם הבאה כשאני מגיעה לבקרה.

"תפתחי לי את המזל"

במבט מהצד נראה כי אולי חנה מהתלת בנו ועושה מעשי קוסמות לכל דורש, כדי לשבות את לב מטופליה ואולי אף להעביר אותם "טיפול בהלם". אולם, מסורת הסרת עין הרע עם עופרת ידועה ומקובלת מאוד בארצות ערב ומשמשת ככלי שאין עליו ערעור לפתוח את מזלו של האדם בתחומים שונים בחיים: זוגיות, פרנסה, עקרות, בעיות נפשיות ועוד. גם ביהדות לא מקילים ראש ביחסם לעין הרע והתלמוד דורש כי רוב החולאים, הצרות, המוות והרוע הבאים על האדם הם תוצאת עין הרע: "רב יודע היה לוחש על הקברים ומבין כל קבר וקבר באיזו מיתה מת. אם מת בזמנו, אם מת בעין הרע, ומצא כי מתוך מאה קברים תשעים ותשעה מתו בעין הרע ורק אחד מת בזמנו בדרך כל הארץ".

אלי, חנה, מורדוש והשכן שקפץ לבקר

חז"ל ורבנים בדורינו מיהרו למצוא פיתרון והגנה, באומרם כי מי שיש עליו עין הרע או חושש ממנה, עליו להצניע את דרכיו ולהיות עניו ושפל רוח, וכך עין הבריות לא תפגע בו ובמעשיו. ואני מוסיפה, שכל קושי וחסימה שמגיעים עלינו בחיינו באים להחזיר אותנו בתשובה שלמה, למען נברור את מעשינו בקפידה יתרה (נעלה את דרגת המודעות העצמית שלנו), כדי שנוכל להתקדש, להטהר ולהדמות ליוצר כל ולשם יתברך. שנה טובה ומאושרת, בלי עין הרע!


יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

מאגי והצרעה

לפני כשבועיים, בשעת בוקר מוקדמת, אני מתעוררת לקול דפיקות רמות על דלת ביתי. מתמתחת בעצלתיים וממשיכה לישון, אולם כעבור חצי שעה צלצול הטלפון המתמשך מעיר אותי בשנית. מאגי נמצאת על קו הטלפון. רק הגיעה לאמירים מקליפורניה הרחוקה להתנדב במשתלה של רועי, והנה ללא כל התרעה מוקדמת, צרעה גרמנית עוקצת אותה ללא רחם. מאגי לא מתרגשת מהעקיצה וממשיכה לעבוד כרגיל במשתלה. אולם, הכאב לא תם והנפיחות רק גדלה. קבעתי עם מאגי לשעה אחת עשרה בבוקר, וחזרתי לישון במיטתי האהובה.

מאגי הופיעה בדיוק בזמן בפתח הקליניקה שלי. אמריקאית יפייפיה בעלת שיער זהוב ועיניים כחולות עם נוצות צבעוניות השזורות בשיערה, אשר משוות לה מראה אינדיאני. מאגי הראתה לי את זרועה הימנית אשר הייתה נפוחה מאוד ואדומה. מאגי חזרה ואמרה שהכאב נמשך אל אזור הלב הימיני והנפיחות לא יורדת. השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה אם היא בקשר עם אבא שלה או שמא היא מתגעגעת אליו. מאגי הייתה המומה משאלתי. היא סיפרה, כי לאחר שנעקצה אתמול ישבה לעשות מדיטציה ולהרגע והדמות של אביה עלתה לה בעיני רוחה, כשהיא יודעת כי לא ראתה אותו כבר שישה חודשים ושהם לא דיברו זמן רב בטלפון. מאגי אף הוסיפה, כי אביה עובר תקופה קשה ונמצא בקשיים כלכליים והיא מאוד דואגת לו ומתגעגעת. ביקשתי ממנה, בראש ובראשונה, ליצור קשר עם אביה ולהגיד לו שהיא אוהבת אותו.

מאגי ועץ הזית בחצר ביתי











צרעה היא למעשה שליח (messenger). בדומה לבעלי חיים נוספים (כתנשמת) הדביקו להם תכונות לא מחמיאות ואפילו "עויינות", כאשר בסך הכל הם מנסים להעביר אלינו בשורה כלשהי מהעולם שמעבר, ובד"כ מהאהובים שלנו. האמא הקדושה, שרי מאטאג'י נירמלה דווי, יסדה את הארגון "סהג'ה יוגה" ברחבי העולם למען ההתפתחות הרוחנית וההגשמה העצמית של בני האדם. מאטאגי מלמדת כי הלב הוא האבא והאמא שלנו. בצד ימין נמצא המקום הרוחני שמכיל את האבא ובצד שמאל (שם נמצא הלב כאיבר פיזי) נמצא המקום הרוחני של האמא. על פי תורה זו ניתחתי את השורש הרוחני לעקיצתה של מאגי. מסיבה זאת כל כך חשוב לקיים את הדיברה "כבד את אביך ואת אימך", כי אנחנו רואים שהם מהווים חלק מהמהות הרוחנית שבתוכינו.

להפתעתי הרבה מאגי לא שמה קרח כלל על מקום העקיצה. לקחתי קרח ושמתי אותו בשקית אטומה. חבשתי את זרועתה ובקשתי ממנה להחליף את הקרח כל מספר שעות. אחר כך, נתתי לה ארבעה שורשים יפים וריחניים של "שורש החולדה" (סיפור איסוף השורש) וביקשתי ממאגי ללעוס באיטיות ובסבלנות רבה, שורש אחד מידי יום. שורש החולדה אומנם נראה קטן ועדין, אבל ריחו וטעמו כשל בושם והוא תרופה חזקה מאוד. האינדיאנים מעריכים את השורש הזה עד כדי כך שבעבר בעבור חתיכת שורש היו נותנים לרופא השבט סוס במתנה. שורש החולדה שומר על טמפרטורת גוף קבועה ומחזק את מערכת החיסון, בייחוד כעת כשמקום העקיצה חם והגוף נמצא "במיגננה". ביקשתי ממאגי לחכות מספר דקות וחזרתי אליה עם נוצה של Magpie או עקעק זנבתן בעברית. מאגי הייתה המומה ושמחה על הנוצה הצבעונית, אשר על שם הציפור היא נקראה.






שורש החולדה






מאגי קיבלה יום חופש מרועי ואני הזמנתי אותה להצטרף להרצאה שלי על רפואה אינדיאנית במלון מצפה הימים. אכלנו יחדיו בהנאה רבה במסעדה הצמחונית של המלון והשתתפנו גם בסדנת ציור אינטואיטיבית עם האמנית שרה שובל. שרה היא אוצרת האומנות במלון ומלווה את דרכו כבר 28 שנים. להפתעתי הרבה שרה סיפרה שסבתה הייתה אינדיאנית ושהיא מחוברת לדרך אבותיה. מידי קיץ, במהלך השנים האחרונות, שרה צמה ורוקדת מספר ימים בטקס "ריקוד השמש" למען השלום. ועוד יותר הפתיעה אותי העובדה, כי טקס אינדיאני זה נעשה בארץ ולא רחוק ממני, בפאתי העיר צפת.

מאגי לעסה את השורש במשך כל היום, למרות טעמו וריחו העז. חזרנו מאוחר בלילה עייפות לאמירים. בטרם עליתי על יצועי התקשרתי למאגי ושאלתי לשלומה. מאגי אמרה שהיא התקשרה לאביה, והוא מספר לה בפליאה רבה, כי בדיוק אותה הצרעה שעקצה אותה הסתובבה בביתו במשך שלושה ימים, כאשר הוא רודף אחריה ומנסה להורגה. ביום הרביעי, אביה של מאגי הצליח לדלוק אחר הצרעה, כשלבסוף הוא מנחית את רגלו ומוחץ אותה בכל כובד גופו. ולא יאומן. הצרעה לא מתה, אבל כנראה מצבה לא היה טוב...אביה של מאגי לוקח את הצרעה, מעיף אותה החוצה והנה ה"רוח" של הצרעה לא סולחת לו, חוצה ימים ואוקיאנוסים ועוקצת את בתו מאגי בארץ הקודש. ועל כך נאמר "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה". הצרעה בסך הכל הייתה שליח, שאת המסר האבא כנראה לא הבין, אז היא עקצה את בתו, הובילה אותה אל הקליניקה שלי, כדי שאמסור לה שאביה מעבר לים דואג ואוהב אותה.



יום חמישי, 10 ביוני 2010

מסע של שבר לבן

בחודשים האחרונים אני ממתינה בסבלנות לאיסוף פירותיו של צמח ה"שבר הלבן", או "חרמל", בערבית. השבר הלבן מזכיר ביכולותיו הרוחניות את צמח הפיגם או הרודה (אשר נפוץ באזור הגליל) ומכונה בטעות "רודה בר". לפי "מידע מודיעיני" שקיבלתי, מסתבר כי בדרום הרחוק, בצומת אלון, ישנה אוכלוסייה של שיחים יפים של שבר. השכמתי קום ביום חמישי שעבר ויצאתי לצוד את הצמח במלוא המרץ. להפתעתי הגדולה, לאחר מספר שעות נסיעה מאומצות, כשהגעתי לצומת, חשכו עיניי, כאשר ב-10 המטרים הראשונים מצד שמאל של הצומת, שם אמורים להיות שיחי השבר, התחילו בהרחבתו של הכביש ובו בעת בהחרבתו של צמח השבר. ישר קראתי למנהל הפרוייקט, אודי, להפתעתם של הפועלים שעבדו בשטח: "מה לעלמה צעירה לחפש בשטח מבודד ומאובק שכזה? ומה הצמח הזה שווה בכלל?", הפועלים תהו ביום חם שכזה. אודי היה מאוד לבבי, ואמר שהוא ישמח לעזור לי, אולם עליי לשוב רק בעוד 4 ימים והוא יעקור לי את השיחים הנותרים. כמובן, שהוא שאל אם הצמח מוגן והסברתי לא שאין מה לדאוג, רק חבל שהצמח לא יהיה קיים יותר באזור. מסתבר שגם מספר משפחות בדואיות שגרו כאן פונו לאחר מאבק ונדרשו לעזוב את המקום. שרידים של אוהליהם וצריפי הפח נטויים לצד הכביש בחוסר אונים כשיחי השבר הלבן.









נוף בראשיתי טהור מול מכונות הברזל

וכמו שהאינדיאנים אומרים, 4 ימים זה הזמן לתפילה ובקשה, ואני התפללתי בכל ליבי להצליח להציל את שיחי השבר הלבן. אודי ביקש ממני להשקים ולהיות באתר ב-7 בבוקר יום שני. נבהלתי מהשעה המוקדמת, אולם יצאתי לדרכי מאמירים ב-4 וחצי לפנות בוקר, כדי להספיק להיות באתר. בהגיעי, עורב שחור גדול (Raven) קידם את פניי ועף מעליי. לצערי את רוב הכביש כבר סללו ולכן לא נשארו יותר מידי שיחים של שבר, אבל אני לקחתי את הטבק והתפללתי לרוחות שעזרו לי להגיע עד הלום והודתי לצמח השבר על מתנתו הגדולה לריפוי. התחלתי באיסוף חלקי הצמחייה העליוניים ופירותיו של הצמח. מידי פעם רכב כזה או אחר עצר והסתכל בתמיהה במעשיי ואף פועלים ערביים רבים באו להוועץ עימי כיצד להשתמש בעוצמתו הרוחנית והרפואית של הצמח. אודי היה מאוד שמח לעזור ולבסוף שלח דחפורון שעקר באלגנטיות את השיחים שנותרו והובילם לאחר כבוד אל שק הצמחים. העורב השחור עף מעליי בכיוון הנגדי וסימן לי לחזור הביתה.

בטרמפ הראשון שלקחתי בחזרה הביתה, עצר לי אדם מבוגר שחזר בתשובה. הוא סיפר לי שבעברו הוא היה פושע מכובד שריצה 12 שנים בכלא, אבל מאז הוא עבר שינוי רוחני והוא הולך בדרך הטובה. האור בעיניו אכן העיד על ניקיון ליבו. הוא שאל אותי מה יש בשק הגדול שאני סוחבת עמי ואמרתי לו שזהו השבר הלבן שמפורסם ביכולותיו ההגנתיות. על חלון הרכב היה מונח ענף של פיגם, בכיס מכנסיו הימיני הוא החזיק בקמע מעופרת שעשה לו רב מקובל מירושלים ובכיס השמאלי בקמע נוסף של רב ידוע אחר. מאז שהוא הולך בדרך הטובה, היצר הרע לא פוסק מלנסות לפתות אותו לחזור לדרכו החומרית. הקמעות לדבריו שומרים עליו יחד עם הכיפה שלראשו, אשר מזכירה לו ללכת בדרך הישר ולבטוח בבורא עולם. בדברי עימו ניחמתי את ליבו ואמרתי לו שדרך רוחנית היא מעל לכל דרך דתית ומה שחשוב זה: "לא מה אתה עושה, אלא מי אתה בזמן מה שאתה עושה", כלומר תמיד בוחנים למעלה את הלב שלנו ולא את החומר והמעשים. המצרים הקדומים האמינו כי בטקס שקילת הלב ביום הדין, שמתרחש לאחר המוות, על הכף השמאלית של המאזניים מונח ליבינו ועל הכף הימנית מונחת נוצת המאאת (או האמת). אם הלב היה שווה במשקלו לנוצה, היה זה סימן כי היא טהורה ורשאית להמשיך לעולם הבא; אך אם הלב היה כבד יותר מהנוצה, הנשמה הייתה נידונה לשכחה נצחית. נתתי לו במתנה גבעול של שבר עם פירותיו והסברתי לו שכאשר הוא יתייבש הוא יוכל להקטיר אותו יחד עם צמח הרוטה/הפיגם לטיהור ואיחלתו לו בהצלחה בדרכו.

טקס שקילת הלב (מתוך ספר המתים המצרי)

צמח השבר הלבן קדוש עוד מקדמת דנא בדתות ובתרבויות רבות. דת הזרטוסטרא שהתפתחה באזור אירן של ימינו משתמשת בזרעי השבר הלבן בטקסי טיהור וקדושה ולהרחקת עין הרע. השימוש בשבר מקובל מאוד אף בדת איסלאם, כאשר הנביא מוחמד המליץ להקטיר את זרעיו הבשלים לטיפול בחוסר מזל. בהודו נהוג, כאשר תינוק נולד ובטקסי חתונה, להקטיר זרעים של שבר על פחם לוחש בשל פעולת החיטוי של הזרעים למניעת מחלות ובו בעת בשל יכולותיו הרוחניות החזקות של הצמח להרחקת שדים ומזיקים. שימוש טקסי בזרעים נהוג גם במדינות אחרות כאפגניסטן, פקיסטן, טורקיה, תימן ומרוקו. במרוקו, שם למדתי ממרפא עממי בהרי האטלס, לייצור מרקחת מיוחדת להקטרה לשם הרחקת אנרגיות שליליות, אשר מורכבת מזרעים של שבר לבן שמעורבים בזרעי פיגם בשילוב שרף מיוחד בשם "פסוח" (שכל הבעיות ייפסחו מעלייך).













זרעי שבר לבן (למעלה מימין), פירותיו הבשלים (למעלה משמאל) והכנת ה"פסוח" (צילמתי בשוק מקנס במרוקו, למטה)

השבר הלבן ניחן גם ביכולות רפואיות רבות. הבדואים מקטרים אותו לטיפול בכאבי שיניים וכן שותים את הזרעים כתה. התה משמש גם לטיפול בראומטיזם ובסוכרת. בסוריה, רופא עממי כתב, כי השבר בעל פעילות אנטיביוטית ולכן הוא משתמש בו לטיפול כקורטיזון טבעי. בתימן מאמינים כי עשן הזרעים הורג בקטריות ופטריות, ולכן הוא בעל פעילות אנטיבקטריאלית (העשן אף הורג חרקים מסויימים והשורש משמש לקטילת כינים). ידוע, כי לזרעים יש יכולת מופלאה כנוגדי כאב וכמונעי דיכאון, בשל החומר הפעיל שבהם שנקרא "הרמלין", אשר משפיע על פעילות מערכת העצבים המרכזית, ולכן נשימת הקטורת גם עוזרת להרגעת הנפש. בשל כך, משתמשים באבקת הזרעים ברגאסטאן כמשככי כאבים ולטיפול באסטמה ובצהבת. בהודו הזרעים והשורשים של השבר ידועים כבעלי פעילות נרקוטית ולטיפול בתולעי מעיים. הצמח מעורר פעילות מינית, מגביר את זרימת הדם בתקופת הנידה ואת חלב האשה המניקה. במינונים גבוהים הוא אף גורם להפלה (נסים קריספיל מספר, כי הבדואים משתמשים בקטורת הזרעים ל"טיפול" בנשים שהרו מחוץ לנישואים ולגרימת הפלה). על פי רפואת יוון העתיקה, למרות יכולותיו כמעורר מיני, הוא מקטין את כמות ייצור תאי הזרע בגבר ומוריד את פוריותו (חלומו הנכסף של כל גבר...).

לאחרונה גוברת ההתעניינות בשימוש בזרעים של השבר, בשל הפעילות הפסיכואקטיבית של הצמח, אשר מזכירה את פעילותו של משקה ה"אייאווסקה", אותו שותים בטקסים בשבטי האמזונס שבדרום אמריקה. בארץ, פרופסור בני שנון, יו"ר לחוג פסיכולוגיה קוגנטיבית מהאוניברסיטה העברית, חוקר ומתנסה במשקה האייאווסקה ב-25 השנים האחרונות. בני שנון טוען במספר ראיונות, כתבות ומאמרים, כי משה ובני ישראל בהליכתם במדבר, השתמשו בשתיית משקה זהה לאייאווסקה מצמחים מקומיים (שיטה ושבר לבן), כחלק מיצירת חוויה רוחנית קולקטיבית בטקס של קדושה כמעמד הר סיני.

ואסיים בתודות לרוח העורב השחור שהיה שותף פעיל בצייד השבר הלבן ומלווה אותי בחוכמתו בעולם הנסתר: