נפשי נכספה עוד מילדות לקסם של יבשת אפריקה. אולי זה בגלל השורשים של אבות אבותיי שעלו מתוניסיה הרחוקה. בארץ קיים עודנו נצר הממשיך את השושלת הנסיכותית של מלכת שבא, יהודי אתיופיה. בימים קדומים אתיופיה ותימן היו ממלכה אחת. מלכת שבא (מקידה, באמהרית) שלטה על ממלכתה בצפון אתיופיה באזור טיגורי. בארץ חייתה כשבע שנים, בחבל עזה, אותו קיבלה במתנה משלמה המלך. שבא התגיירה וכשהרתה חזרה לאתיופיה, ושם ילדה את ה"בן של החכם", מנליק. לכשגדל קיבל במתנה את טבעת אביו העשויה אוניקס שחור, אולם ששם אותה על אצבעתו זו החלה להישרף (כי הייתה טבעת המלך). לימים מנליק חזר לארץ ונפשו נקשרה בלב אביו, שלמה המלך. שלמה רצה שמנליק ימלוך כאן, אולם מנליק רצה לשוב לארצו, אל אתיופיה. ולשלמה היה חלום, בו ראה כי השמש עוברת מהארץ לאתיופיה, וכשהתעורר התנים בחוץ יללו, וזה היה הסימן כי ארון הברית נעלם. הבן הראשון של הכהן נסע עם מנליק לאתיופיה ועמו ארון הברית, כדי לשמור עליו מפלישות הזרים. ארון הברית המקורי נמצא עד היום הזה באתיופיה, בעיר אקסום, וכהן ממשפחת אהרון (שהתנצר) שומר עליו.
יוסף מיכאל אבאבא
סיפור זה הגיע אליי מצאצא נדיר לשושלת מלכת שבא, המרפא יוסף מיכאל אבאבא. בפעם הראשונה בחייו, בגיל חמישים וחמש, לאחר שנים רבות בהן חי בהודו וטייל במדינות רבות בעולם, יוסף בדרך מקרית ולא מתוכננת מצא את עצמו בארץ הקודש. עוד בגיל צעיר עזב את בית הוריו, אחיו ואחיותיו בכפר אקובה שבצפון אתיופיה ונדד כדי ללמוד, לרפא ולהפיץ את האהבה. בהיותו קטן, מגיל שלוש עד שש שנים, לא דיבר כלל, והתאמן בקריאת המחשבות והרגשות של האנשים. כך סבתו, שהייתה שמאנית, גילתה כי נכדה מחונן ביכולות על-טבעיות, וחינכה אותו מגיל שבע ללכת בדרך רוחנית, תוך כדי לימוד תורה שבעל-פה. שמאן באתיופיה הוא מולקשה. המולקשה מלמד את הרב (קצאק) את התורה והתפילות וכיצד לגלות את האמת וללכת בדרך הנכונה. מולקשה הוא מין נזיר. מתנזר מאכילת בשר, לא שותה אלכוהול, מגדל שערות לראשו כשמשון ולובש בגדים לבנים, עטוף בגלימה וכיסוי לבן לראשו (וונדו גנט). וכן כדי להיות מולקשה צריך להבחר על ידי אלוהים ולהקרא לשליחות רוחנית. הקרבתי כשעזבתי את אמא שלי ומשפחתי, כדי לעזור לאנשים ולהוביל אותם לדרך האור.
חפצי הקדושה של יוסףיוסף הגיע אליי בגלימה אדומה מסורתית, אוחז במקל הליכה, תוף ועליו תיק מלא בכל טוב של חפצי קדושה, איתם הוא מרפא כל דורש במסעותיו בעולם. למשה רבינו הייתה גלימה אדומה, כי חונך על ידי הפרעונים אשר נהגו ללבוש אדום ולבן, כאשר האדום מסמל את האש ואת כח האדמה. הצבע הלבן קשור לקדושה ולטהרה. צהוב מסמל את אנרגיית השמש והכחול קשור לאנרגיה רוחנית, לשמיים ולמים. אני מתלבש על פי התחושות, כאשר בהתאם לצבע אני מרפא. כשמישהו חולה בכבד (צהבת), אני לובש צהוב. כשאדם יש לו יותר מידי אש בדם, אני לובש אדום. כחול עוזר להרגע ולבן אני לובש לטפל ברוח רעה או באנרגיה לא טובה.
בלבוש אדום ולבן מסורתי (מימין)
"סיסטרם" כלי אתיופי להשראת מצב של טראנס (משמאל ולמטה)
סיסטרם הוא כלי אתיופי שעוזר לי להכנס לטראנס ומדיטציה. טראנס הוא מצב בו המוח רגוע ואני מטייל בעולם הרוחות. זאה הוא מכשף (באמהרית) וכאשר בה אליו אדם חולה הוא מעביר את המחלה שלו לעז, אחר כך שוחטים ואוכלים את העז, כדי שהאדם יבריא. אולם, יוסף לא מאמין שצריך להרוג בעלי חיים כדי לרפא. פעם באה אליי בחורה מתל אביב שנכנסה בה רוח רעה. לקחתי אותה לים (כשחבר שלה מתלווה אלינו), שנינו לבשנו לבן, ואני עברתי על כל גופה עם ביצה וכשסיימתי השלכתי את הביצה לים. כך עשיתי עם שבע ביצים ולבסוף התפללתי וטבלתי אותה עירומה בים, כאשר קולות רעים יוצאים מפיה, כיציאת הרוח שכלואה בתוכה. באתיופיה, דבר ראשון בבוקר עם הכנת הקפה מקטירים לבונה (פרקינסנס/לובן) בבית, כדי לטהר את האנרגיה. בבתי הכנסת גם כן מטהרים עם לבונה וכשאדם נפטר מקטירים מור. נהוג גם להטהר במעיינות חמים במשך יממה שלמה, מעין טבילה במקווה.
נוצות ושופר טיבטי (מימין)
"לליבלה" מאתיופיה
עם המלאך מיכאל (משמאל)
חנוך נולד דור שביעי אחרי אדם. חנוך היה למעשה הראשון אשר ראה את אלוהים פנים מול פנים. כאסטרולוג, מיסטיקאי וקבליסט הגיע לבסוף לדרגה של מטטרון (אדם אשר כותב את דבר השם). באתיופיה קיים הספר המקורי של חנוך, אולם הוציאו אותו מהתנ"ך, כי הוא מדבר על המסתוריות של החיים ועל אלוהים. האנגלים גנבו את הספר במאה השבע עשרה והפיצו אותו בעולם. בספר חנוך מדובר על הכוכבים, המזלות ותורת האסטרולוגיה. יוסף פתח לפניי מפה סינית טאואיסטית ובה ציורים והסברים המראים את השפעת הכוכבים על בריאות האשה. האשה חשובה באתיופיה ולכן לנו יש שלושה עשר חודשים (על פי הירח) ולא שנים עשר כמו בארץ. צריך לכבד את האשה בתקופת המחזור ובעלה מבשל ומנקה כשהיא נחה. בתקופה קדומה נשים בנידתן חיו בנפרד מהבעלים ודגל אדום היה תלוי מחוץ למבנה. הכאב שלנו נמצא בלב, הכעס בכבד והרגשות בכליות. מטופלת שיוסף הנחה בדמיון מודרך ערכה מסע ביער בהודו. שם היא אכלה עלים מרים מעץ הנים לטיפול בכבד. אחר כך הוא הוביל אותה להכנס לטבעת אש שהתמרה גבוה, תוך כדי שהוא מניח את כלי הלליבלה על לבה ומטהר את ההילה שלה עם פעמון טיבטי. לבסוף הוא לקח אותה למפל מים, שם עמדה מתחתיו וטיהרה את הכליות, המחשבות, הרגשות והאנרגיה הנשית שלה.
כוכב שלמה בכף ידו של יוסףבדרך רוחנית נדרשים להקריב, אנשים שאוהבים, חברה או משפחה. מוותרים על הדברים שיש לנו. צריך להקריב למען הרוחות והדרך הרוחנית שבה אנו הולכים. אלוהים חי ונמצא בתוכנו. לא משנה אם אתה ערבי או יהודי, דתי או חילוני, מה שחשוב זה להיות אנושי, לכך ישו הטיף. ישו היה נזיר והאנשים הפשוטים אהבו אותו, לעומת עשירי העם. כמו בודהה, הוא הביא את היהדות האמיתית לעם. בזמן המתאים כל אומות העולם יגיעו לירושלים לחפש אחר חוכמה, ידע ורוחניות. אולם, כיצד שאר הלאומים יגיעו לירושלים אם הידע ניתן רק ליהודים? למה השם בחר דווקא ביהודים? כי לנו יש משימה ייחודית להוביל את האנשים לאור עם אהבה וחוכמה. אנחנו נבחרנו מבריאת העולם להביא אור לעולם, והמשימה שלנו היא לא לאגור כוח וכסף. לשם כך אלוהים בחר ביהודים כעם הנבחר. האל רחום וחנון. הוא יכל להשמיד את העולם, כי האנשים רעים אחד לשני, אבל הוא נותן לנו הזדמנויות רבות לתקן את עצמנו, הוא מביא לנו את העונות, האוכל וכל מה שאנחנו צריכים, גם אם אנחנו לא טובים אחד לשני. הוא דואג לכולם, לא רק ליהודים. היהודים אינם חכמים, חזקים או טובים יותר משאר הלאומים, אלא הם אלו שהסכימו להוביל את האנושות אל האור. מספיק לקיים מצווה אחת-"אהבה".
