מסע של שבר לבן

בחודשים האחרונים אני ממתינה בסבלנות לאיסוף פירותיו של צמח ה"שבר הלבן", או "חרמל", בערבית. השבר הלבן מזכיר ביכולותיו הרוחניות את צמח הפיגם או הרודה (אשר נפוץ באזור הגליל) ומכונה בטעות "רודה בר". לפי "מידע מודיעיני" שקיבלתי, מסתבר כי בדרום הרחוק, בצומת אלון, ישנה אוכלוסייה של שיחים יפים של שבר. השכמתי קום ביום חמישי שעבר ויצאתי לצוד את הצמח במלוא המרץ. להפתעתי הגדולה, לאחר מספר שעות נסיעה מאומצות, כשהגעתי לצומת, חשכו עיניי, כאשר ב-10 המטרים הראשונים מצד שמאל של הצומת, שם אמורים להיות שיחי השבר, התחילו בהרחבתו של הכביש ובו בעת בהחרבתו של צמח השבר. ישר קראתי למנהל הפרוייקט, אודי, להפתעתם של הפועלים שעבדו בשטח: "מה לעלמה צעירה לחפש בשטח מבודד ומאובק שכזה? ומה הצמח הזה שווה בכלל?", הפועלים תהו ביום חם שכזה. אודי היה מאוד לבבי, ואמר שהוא ישמח לעזור לי, אולם עליי לשוב רק בעוד 4 ימים והוא יעקור לי את השיחים הנותרים. כמובן, שהוא שאל אם הצמח מוגן והסברתי לא שאין מה לדאוג, רק חבל שהצמח לא יהיה קיים יותר באזור. מסתבר שגם מספר משפחות בדואיות שגרו כאן פונו לאחר מאבק ונדרשו לעזוב את המקום. שרידים של אוהליהם וצריפי הפח נטויים לצד הכביש בחוסר אונים כשיחי השבר הלבן.

נוף בראשיתי טהור מול מכונות הברזל

וכמו שהאינדיאנים אומרים, 4 ימים זה הזמן לתפילה ובקשה, ואני התפללתי בכל ליבי להצליח להציל את שיחי השבר הלבן. אודי ביקש ממני להשקים ולהיות באתר ב-7 בבוקר יום שני. נבהלתי מהשעה המוקדמת, אולם יצאתי לדרכי מאמירים ב-4 וחצי לפנות בוקר, כדי להספיק להיות באתר. בהגיעי, עורב שחור גדול (Raven) קידם את פניי ועף מעליי. לצערי את רוב הכביש כבר סללו ולכן לא נשארו יותר מידי שיחים של שבר, אבל אני לקחתי את הטבק והתפללתי לרוחות שעזרו לי להגיע עד הלום והודתי לצמח השבר על מתנתו הגדולה לריפוי. התחלתי באיסוף חלקי הצמחייה העליוניים ופירותיו של הצמח. מידי פעם רכב כזה או אחר עצר והסתכל בתמיהה במעשיי ואף פועלים ערביים רבים באו להוועץ עימי כיצד להשתמש בעוצמתו הרוחנית והרפואית של הצמח. אודי היה מאוד שמח לעזור ולבסוף שלח דחפורון שעקר באלגנטיות את השיחים שנותרו והובילם לאחר כבוד אל שק הצמחים. העורב השחור עף מעליי בכיוון הנגדי וסימן לי לחזור הביתה.

בטרמפ הראשון שלקחתי בחזרה הביתה, עצר לי אדם מבוגר שחזר בתשובה. הוא סיפר לי שבעברו הוא היה פושע מכובד שריצה 12 שנים בכלא, אבל מאז הוא עבר שינוי רוחני והוא הולך בדרך הטובה. האור בעיניו אכן העיד על ניקיון ליבו. הוא שאל אותי מה יש בשק הגדול שאני סוחבת עמי ואמרתי לו שזהו השבר הלבן שמפורסם ביכולותיו ההגנתיות. על חלון הרכב היה מונח ענף של פיגם, בכיס מכנסיו הימיני הוא החזיק בקמע מעופרת שעשה לו רב מקובל מירושלים ובכיס השמאלי בקמע נוסף של רב ידוע אחר. מאז שהוא הולך בדרך הטובה, היצר הרע לא פוסק מלנסות לפתות אותו לחזור לדרכו החומרית. הקמעות לדבריו שומרים עליו יחד עם הכיפה שלראשו, אשר מזכירה לו ללכת בדרך הישר ולבטוח בבורא עולם. בדברי עימו ניחמתי את ליבו ואמרתי לו שדרך רוחנית היא מעל לכל דרך דתית ומה שחשוב זה: "לא מה אתה עושה, אלא מי אתה בזמן מה שאתה עושה", כלומר תמיד בוחנים למעלה את הלב שלנו ולא את החומר והמעשים. המצרים הקדומים האמינו כי בטקס שקילת הלב ביום הדין, שמתרחש לאחר המוות, על הכף השמאלית של המאזניים מונח ליבינו ועל הכף הימנית מונחת נוצת המאאת (או האמת). אם הלב היה שווה במשקלו לנוצה, היה זה סימן כי היא טהורה ורשאית להמשיך לעולם הבא; אך אם הלב היה כבד יותר מהנוצה, הנשמה הייתה נידונה לשכחה נצחית. נתתי לו במתנה גבעול של שבר עם פירותיו והסברתי לו שכאשר הוא יתייבש הוא יוכל להקטיר אותו יחד עם צמח הרוטה/הפיגם לטיהור ואיחלתו לו בהצלחה בדרכו.

טקס שקילת הלב (מתוך ספר המתים המצרי)

צמח השבר הלבן קדוש עוד מקדמת דנא בדתות ובתרבויות רבות. דת הזרטוסטרא שהתפתחה באזור אירן של ימינו משתמשת בזרעי השבר הלבן בטקסי טיהור וקדושה ולהרחקת עין הרע. השימוש בשבר מקובל מאוד אף בדת איסלאם, כאשר הנביא מוחמד המליץ להקטיר את זרעיו הבשלים לטיפול בחוסר מזל. בהודו נהוג, כאשר תינוק נולד ובטקסי חתונה, להקטיר זרעים של שבר על פחם לוחש בשל פעולת החיטוי של הזרעים למניעת מחלות ובו בעת בשל יכולותיו הרוחניות החזקות של הצמח להרחקת שדים ומזיקים. שימוש טקסי בזרעים נהוג גם במדינות אחרות כאפגניסטן, פקיסטן, טורקיה, תימן ומרוקו. במרוקו, שם למדתי ממרפא עממי בהרי האטלס, לייצור מרקחת מיוחדת להקטרה לשם הרחקת אנרגיות שליליות, אשר מורכבת מזרעים של שבר לבן שמעורבים בזרעי פיגם בשילוב שרף מיוחד בשם "פסוח" (שכל הבעיות ייפסחו מעלייך).

זרעי שבר לבן (למעלה מימין), פירותיו הבשלים (למעלה משמאל) והכנת ה"פסוח" (צילמתי בשוק מקנס במרוקו, למטה)

השבר הלבן ניחן גם ביכולות רפואיות רבות. הבדואים מקטרים אותו לטיפול בכאבי שיניים וכן שותים את הזרעים כתה. התה משמש גם לטיפול בראומטיזם ובסוכרת. בסוריה, רופא עממי כתב, כי השבר בעל פעילות אנטיביוטית ולכן הוא משתמש בו לטיפול כקורטיזון טבעי. בתימן מאמינים כי עשן הזרעים הורג בקטריות ופטריות, ולכן הוא בעל פעילות אנטיבקטריאלית (העשן אף הורג חרקים מסויימים והשורש משמש לקטילת כינים). ידוע, כי לזרעים יש יכולת מופלאה כנוגדי כאב וכמונעי דיכאון, בשל החומר הפעיל שבהם שנקרא "הרמלין", אשר משפיע על פעילות מערכת העצבים המרכזית, ולכן נשימת הקטורת גם עוזרת להרגעת הנפש. בשל כך, משתמשים באבקת הזרעים ברגאסטאן כמשככי כאבים ולטיפול באסטמה ובצהבת. בהודו הזרעים והשורשים של השבר ידועים כבעלי פעילות נרקוטית ולטיפול בתולעי מעיים. הצמח מעורר פעילות מינית, מגביר את זרימת הדם בתקופת הנידה ואת חלב האשה המניקה. במינונים גבוהים הוא אף גורם להפלה (נסים קריספיל מספר, כי הבדואים משתמשים בקטורת הזרעים ל"טיפול" בנשים שהרו מחוץ לנישואים ולגרימת הפלה). על פי רפואת יוון העתיקה, למרות יכולותיו כמעורר מיני, הוא מקטין את כמות ייצור תאי הזרע בגבר ומוריד את פוריותו (חלומו הנכסף של כל גבר...).

לאחרונה גוברת ההתעניינות בשימוש בזרעים של השבר, בשל הפעילות הפסיכואקטיבית של הצמח, אשר מזכירה את פעילותו של משקה ה"אייאווסקה", אותו שותים בטקסים בשבטי האמזונס שבדרום אמריקה. בארץ, פרופסור בני שנון, יו"ר לחוג פסיכולוגיה קוגנטיבית מהאוניברסיטה העברית, חוקר ומתנסה במשקה האייאווסקה ב-25 השנים האחרונות. בני שנון טוען במספר ראיונות, כתבות ומאמרים, כי משה ובני ישראל בהליכתם במדבר, השתמשו בשתיית משקה זהה לאייאווסקה מצמחים מקומיים (שיטה ושבר לבן), כחלק מיצירת חוויה רוחנית קולקטיבית בטקס של קדושה כמעמד הר סיני.

ואסיים בתודות לרוח העורב השחור שהיה שותף פעיל בצייד השבר הלבן ומלווה אותי בחוכמתו בעולם הנסתר: