המידע בבלוג זה נועד להגביר את המודעות על רפואה טבעית, ואיננו מהווה תחליף לאבחנה או לטיפול רפואי אישי

יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

הקוסם מאתיופיה

נפשי נכספה עוד מילדות לקסם של יבשת אפריקה. אולי זה בגלל השורשים של אבות אבותיי שעלו מתוניסיה הרחוקה. בארץ קיים עודנו נצר הממשיך את השושלת הנסיכותית של מלכת שבא, יהודי אתיופיה. בימים קדומים אתיופיה ותימן היו ממלכה אחת. מלכת שבא (מקידה, באמהרית) שלטה על ממלכתה בצפון אתיופיה באזור טיגורי. בארץ חייתה כשבע שנים, בחבל עזה, אותו קיבלה במתנה משלמה המלך. שבא התגיירה וכשהרתה חזרה לאתיופיה, ושם ילדה את ה"בן של החכם", מנליק. לכשגדל קיבל במתנה את טבעת אביו העשויה אוניקס שחור, אולם ששם אותה על אצבעתו זו החלה להישרף (כי הייתה טבעת המלך). לימים מנליק חזר לארץ ונפשו נקשרה בלב אביו, שלמה המלך. שלמה רצה שמנליק ימלוך כאן, אולם מנליק רצה לשוב לארצו, אל אתיופיה. ולשלמה היה חלום, בו ראה כי השמש עוברת מהארץ לאתיופיה, וכשהתעורר התנים בחוץ יללו, וזה היה הסימן כי ארון הברית נעלם. הבן הראשון של הכהן נסע עם מנליק לאתיופיה ועמו ארון הברית, כדי לשמור עליו מפלישות הזרים. ארון הברית המקורי נמצא עד היום הזה באתיופיה, בעיר אקסום, וכהן ממשפחת אהרון (שהתנצר) שומר עליו.

יוסף מיכאל אבאבא

סיפור זה הגיע אליי מצאצא נדיר לשושלת מלכת שבא, המרפא יוסף מיכאל אבאבא. בפעם הראשונה בחייו, בגיל חמישים וחמש, לאחר שנים רבות בהן חי בהודו וטייל במדינות רבות בעולם, יוסף בדרך מקרית ולא מתוכננת מצא את עצמו בארץ הקודש. עוד בגיל צעיר עזב את בית הוריו, אחיו ואחיותיו בכפר אקובה שבצפון אתיופיה ונדד כדי ללמוד, לרפא ולהפיץ את האהבה. בהיותו קטן, מגיל שלוש עד שש שנים, לא דיבר כלל, והתאמן בקריאת המחשבות והרגשות של האנשים. כך סבתו, שהייתה שמאנית, גילתה כי נכדה מחונן ביכולות על-טבעיות, וחינכה אותו מגיל שבע ללכת בדרך רוחנית, תוך כדי לימוד תורה שבעל-פה. שמאן באתיופיה הוא מולקשה. המולקשה מלמד את הרב (קצאק) את התורה והתפילות וכיצד לגלות את האמת וללכת בדרך הנכונה. מולקשה הוא מין נזיר. מתנזר מאכילת בשר, לא שותה אלכוהול, מגדל שערות לראשו כשמשון ולובש בגדים לבנים, עטוף בגלימה וכיסוי לבן לראשו (וונדו גנט). וכן כדי להיות מולקשה צריך להבחר על ידי אלוהים ולהקרא לשליחות רוחנית. הקרבתי כשעזבתי את אמא שלי ומשפחתי, כדי לעזור לאנשים ולהוביל אותם לדרך האור.

חפצי הקדושה של יוסף

יוסף הגיע אליי בגלימה אדומה מסורתית, אוחז במקל הליכה, תוף ועליו תיק מלא בכל טוב של חפצי קדושה, איתם הוא מרפא כל דורש במסעותיו בעולם. למשה רבינו הייתה גלימה אדומה, כי חונך על ידי הפרעונים אשר נהגו ללבוש אדום ולבן, כאשר האדום מסמל את האש ואת כח האדמה. הצבע הלבן קשור לקדושה ולטהרה. צהוב מסמל את אנרגיית השמש והכחול קשור לאנרגיה רוחנית, לשמיים ולמים. אני מתלבש על פי התחושות, כאשר בהתאם לצבע אני מרפא. כשמישהו חולה בכבד (צהבת), אני לובש צהוב. כשאדם יש לו יותר מידי אש בדם, אני לובש אדום. כחול עוזר להרגע ולבן אני לובש לטפל ברוח רעה או באנרגיה לא טובה.



בלבוש אדום ולבן מסורתי (מימין)

"סיסטרם" כלי אתיופי להשראת מצב של טראנס (משמאל ולמטה)





סיסטרם הוא כלי אתיופי שעוזר לי להכנס לטראנס ומדיטציה. טראנס הוא מצב בו המוח רגוע ואני מטייל בעולם הרוחות. זאה הוא מכשף (באמהרית) וכאשר בה אליו אדם חולה הוא מעביר את המחלה שלו לעז, אחר כך שוחטים ואוכלים את העז, כדי שהאדם יבריא. אולם, יוסף לא מאמין שצריך להרוג בעלי חיים כדי לרפא. פעם באה אליי בחורה מתל אביב שנכנסה בה רוח רעה. לקחתי אותה לים (כשחבר שלה מתלווה אלינו), שנינו לבשנו לבן, ואני עברתי על כל גופה עם ביצה וכשסיימתי השלכתי את הביצה לים. כך עשיתי עם שבע ביצים ולבסוף התפללתי וטבלתי אותה עירומה בים, כאשר קולות רעים יוצאים מפיה, כיציאת הרוח שכלואה בתוכה. באתיופיה, דבר ראשון בבוקר עם הכנת הקפה מקטירים לבונה (פרקינסנס/לובן) בבית, כדי לטהר את האנרגיה. בבתי הכנסת גם כן מטהרים עם לבונה וכשאדם נפטר מקטירים מור. נהוג גם להטהר במעיינות חמים במשך יממה שלמה, מעין טבילה במקווה.



נוצות ושופר טיבטי (מימין)

"לליבלה" מאתיופיה
עם המלאך מיכאל (משמאל)





חנוך נולד דור שביעי אחרי אדם. חנוך היה למעשה הראשון אשר ראה את אלוהים פנים מול פנים. כאסטרולוג, מיסטיקאי וקבליסט הגיע לבסוף לדרגה של מטטרון (אדם אשר כותב את דבר השם). באתיופיה קיים הספר המקורי של חנוך, אולם הוציאו אותו מהתנ"ך, כי הוא מדבר על המסתוריות של החיים ועל אלוהים. האנגלים גנבו את הספר במאה השבע עשרה והפיצו אותו בעולם. בספר חנוך מדובר על הכוכבים, המזלות ותורת האסטרולוגיה. יוסף פתח לפניי מפה סינית טאואיסטית ובה ציורים והסברים המראים את השפעת הכוכבים על בריאות האשה. האשה חשובה באתיופיה ולכן לנו יש שלושה עשר חודשים (על פי הירח) ולא שנים עשר כמו בארץ. צריך לכבד את האשה בתקופת המחזור ובעלה מבשל ומנקה כשהיא נחה. בתקופה קדומה נשים בנידתן חיו בנפרד מהבעלים ודגל אדום היה תלוי מחוץ למבנה. הכאב שלנו נמצא בלב, הכעס בכבד והרגשות בכליות. מטופלת שיוסף הנחה בדמיון מודרך ערכה מסע ביער בהודו. שם היא אכלה עלים מרים מעץ הנים לטיפול בכבד. אחר כך הוא הוביל אותה להכנס לטבעת אש שהתמרה גבוה, תוך כדי שהוא מניח את כלי הלליבלה על לבה ומטהר את ההילה שלה עם פעמון טיבטי. לבסוף הוא לקח אותה למפל מים, שם עמדה מתחתיו וטיהרה את הכליות, המחשבות, הרגשות והאנרגיה הנשית שלה.

כוכב שלמה בכף ידו של יוסף

בדרך רוחנית נדרשים להקריב, אנשים שאוהבים, חברה או משפחה. מוותרים על הדברים שיש לנו. צריך להקריב למען הרוחות והדרך הרוחנית שבה אנו הולכים. אלוהים חי ונמצא בתוכנו. לא משנה אם אתה ערבי או יהודי, דתי או חילוני, מה שחשוב זה להיות אנושי, לכך ישו הטיף. ישו היה נזיר והאנשים הפשוטים אהבו אותו, לעומת עשירי העם. כמו בודהה, הוא הביא את היהדות האמיתית לעם. בזמן המתאים כל אומות העולם יגיעו לירושלים לחפש אחר חוכמה, ידע ורוחניות. אולם, כיצד שאר הלאומים יגיעו לירושלים אם הידע ניתן רק ליהודים? למה השם בחר דווקא ביהודים? כי לנו יש משימה ייחודית להוביל את האנשים לאור עם אהבה וחוכמה. אנחנו נבחרנו מבריאת העולם להביא אור לעולם, והמשימה שלנו היא לא לאגור כוח וכסף. לשם כך אלוהים בחר ביהודים כעם הנבחר. האל רחום וחנון. הוא יכל להשמיד את העולם, כי האנשים רעים אחד לשני, אבל הוא נותן לנו הזדמנויות רבות לתקן את עצמנו, הוא מביא לנו את העונות, האוכל וכל מה שאנחנו צריכים, גם אם אנחנו לא טובים אחד לשני. הוא דואג לכולם, לא רק ליהודים. היהודים אינם חכמים, חזקים או טובים יותר משאר הלאומים, אלא הם אלו שהסכימו להוביל את האנושות אל האור. מספיק לקיים מצווה אחת-"אהבה".

יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

הסרת עין הרע

חנה אסרף בחצר ביתה

כמה ימים לפני חג הסוכות, התלוותי לנסיעה לדרום עם נהג משאית, אלי עמר. פגשתי בו לפני כשנה והוא הרבה בשבחה של מרפאה עממית מבוגרת קרובת משפחתו ממושב עזריקם. בכניסה לביתה בעלה מורדוש (מרדכי) שכב על המיטה וכשנכנסנו הוא קם במהרה וצעק לחנה שתתעורר ותראה מי בא לבקרה. חנה כבר לא צעירה. היא הגיעה לגיל מופלג של 81 שנים, אולם אור החיים עדיין בעיניה. בקולות שמחה והתרגשות היא ברכה אותנו מזה שלא ראתה את אלי תקופה ארוכה. חנה עלתה לארץ בנעוריה עם משפחתה מתוניסיה. כשסיפרתי לה ששורשיי מצד אמי מהעיר ספקס, היא הראתה לי בהתרגשות את התמונה של סבה, משה סרוסי ("בבה סידי"), וסיפרה כי היה סוחר תבלינים בעגלתו בעיר ספקס שבתוניס. אמה, פרטונה סרוסי, התחתנה עם משה עמנו ונולדו להם שני בנים ושתי בנות. מיננה, אשתו של הרב יוסף עמנו ממשפחתה לימדה את פרטונה את סודות הרפואה העממית ובתה חנה נצמדה לצידה וריפאה יהודים וערבים שחיו בקירבתם. "יא-חאסרה" (היו ימים), חנה אומרת, ונזכרת באנשים הרבים בהם טיפלה בחייה.

פרטונה ומשה עמנו ז"ל

באנו לארץ עם אוניית נגבה לאחר שבוע המתנה בצרפת וגרנו בזנגרייה (טובא-זנגריה). משם עברנו לחדרה ובגיל 20 פגשתי בבעלי מורדוש בראש פינה והתחתנו. מורדוש עלה ממרוקו ובסלון ביתם תלוי ציור צבעוני מרשים של הרב דוד הלוי דרעא, אשר היה מקובל קדוש מעמק הדרעא שבמרוקו. את קברו בקרבת העיירה דמנאת שבאטלס סוככים עצי דקל ומכאן כינויו- הצדיק בעל הדקל הירוק. מידי שנה הם עושים לו הילולה בביתם וחנה מתמידה ונוסעת לבקר בקברם של רבי שמעון בר-יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ורבי יונתן בן-עוזיאל.











ציור הצדיק ומפת עמק הדרעא במרוקו

"כשמישהו מגיע ומבקש שארפא אותו, קודם כל אני שופכת מים על פניו להרחיק מעליו את הבהלה". מורדוש מביא לחנה את העופרת והיא מבקשת ממני שאגע בה ואשים אותה במצקת, שמתחממת לאיטה ומתיכה את העופרת. "העופרת פותחת את כל החסימות והקשיים שקושרים את האדם, אין לך מה לחשוש". חנה מושיבה אותי מול מכתש נחושת מלא במים, בידה מחזיקה במצקת עם העופרת החמה ומבקשת ממני לפתוח את אצבעות ידיי לצדדים ולבקש שבע פעמים "תפתחי לי את המזל". בצד מונחת מחבת מחוממת שצבעה הפחמי מעיד על שימושה הרב. ענני ה"באטול" (קטורת) הריחניים עולים ממנה ואני מטהרת את עצמי ונושמת עמוק את האדים. חנה בתנועה איטית ומאומנת מסובבת את המצקת שבע פעמים מסביב למכתש, אומרת את שמי ושם אמי ומיד שופכת את העופרת החמה. פיצוץ אדיר נשמע ושבבי עופרת עפים עליי. מרבוטה! (קשורה), חנה צועקת.










כלי העבודה של חנה

חנה מכניסה את ידה ומוציאה גוש עופרת מפוסל כמעשה אמן מחונן. "תראי כמה קשירות יש עליך. את צריכה להשאר אצלי שלושה ימים, כדי שאפתח לך את המזל...מסכנה". היא זורקת טיפות מים מהמכתש על פניי ומחזירה אותי למציאות. "מלא כשפים עשו על הראש שלך". אחר כך היא מחממת שוב את גוש העופרת ופונה לבדוק את מזלו של אלי (המתרגם והנהג). אלי אומר לה שמזו תקופה ארוכה שיש לו קשיים במקום עבודתו. "אתה בסדר" היא אומרת, ומראה שני גושי עופרת עבים וכבדים. נפרדתי מחנה למרות שהיא רצתה שאשאר בחג, והבטחתי להביא לה קטורות מהעטאר (מוכר התבלינים) בפעם הבאה כשאני מגיעה לבקרה.

"תפתחי לי את המזל"

במבט מהצד נראה כי אולי חנה מהתלת בנו ועושה מעשי קוסמות לכל דורש, כדי לשבות את לב מטופליה ואולי אף להעביר אותם "טיפול בהלם". אולם, מסורת הסרת עין הרע עם עופרת ידועה ומקובלת מאוד בארצות ערב ומשמשת ככלי שאין עליו ערעור לפתוח את מזלו של האדם בתחומים שונים בחיים: זוגיות, פרנסה, עקרות, בעיות נפשיות ועוד. גם ביהדות לא מקילים ראש ביחסם לעין הרע והתלמוד דורש כי רוב החולאים, הצרות, המוות והרוע הבאים על האדם הם תוצאת עין הרע: "רב יודע היה לוחש על הקברים ומבין כל קבר וקבר באיזו מיתה מת. אם מת בזמנו, אם מת בעין הרע, ומצא כי מתוך מאה קברים תשעים ותשעה מתו בעין הרע ורק אחד מת בזמנו בדרך כל הארץ".

אלי, חנה, מורדוש והשכן שקפץ לבקר

חז"ל ורבנים בדורינו מיהרו למצוא פיתרון והגנה, באומרם כי מי שיש עליו עין הרע או חושש ממנה, עליו להצניע את דרכיו ולהיות עניו ושפל רוח, וכך עין הבריות לא תפגע בו ובמעשיו. ואני מוסיפה, שכל קושי וחסימה שמגיעים עלינו בחיינו באים להחזיר אותנו בתשובה שלמה, למען נברור את מעשינו בקפידה יתרה (נעלה את דרגת המודעות העצמית שלנו), כדי שנוכל להתקדש, להטהר ולהדמות ליוצר כל ולשם יתברך. שנה טובה ומאושרת, בלי עין הרע!


יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

מאגי והצרעה

לפני כשבועיים, בשעת בוקר מוקדמת, אני מתעוררת לקול דפיקות רמות על דלת ביתי. מתמתחת בעצלתיים וממשיכה לישון, אולם כעבור חצי שעה צלצול הטלפון המתמשך מעיר אותי בשנית. מאגי נמצאת על קו הטלפון. רק הגיעה לאמירים מקליפורניה הרחוקה להתנדב במשתלה של רועי, והנה ללא כל התרעה מוקדמת, צרעה גרמנית עוקצת אותה ללא רחם. מאגי לא מתרגשת מהעקיצה וממשיכה לעבוד כרגיל במשתלה. אולם, הכאב לא תם והנפיחות רק גדלה. קבעתי עם מאגי לשעה אחת עשרה בבוקר, וחזרתי לישון במיטתי האהובה.

מאגי הופיעה בדיוק בזמן בפתח הקליניקה שלי. אמריקאית יפייפיה בעלת שיער זהוב ועיניים כחולות עם נוצות צבעוניות השזורות בשיערה, אשר משוות לה מראה אינדיאני. מאגי הראתה לי את זרועה הימנית אשר הייתה נפוחה מאוד ואדומה. מאגי חזרה ואמרה שהכאב נמשך אל אזור הלב הימיני והנפיחות לא יורדת. השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה אם היא בקשר עם אבא שלה או שמא היא מתגעגעת אליו. מאגי הייתה המומה משאלתי. היא סיפרה, כי לאחר שנעקצה אתמול ישבה לעשות מדיטציה ולהרגע והדמות של אביה עלתה לה בעיני רוחה, כשהיא יודעת כי לא ראתה אותו כבר שישה חודשים ושהם לא דיברו זמן רב בטלפון. מאגי אף הוסיפה, כי אביה עובר תקופה קשה ונמצא בקשיים כלכליים והיא מאוד דואגת לו ומתגעגעת. ביקשתי ממנה, בראש ובראשונה, ליצור קשר עם אביה ולהגיד לו שהיא אוהבת אותו.

מאגי ועץ הזית בחצר ביתי











צרעה היא למעשה שליח (messenger). בדומה לבעלי חיים נוספים (כתנשמת) הדביקו להם תכונות לא מחמיאות ואפילו "עויינות", כאשר בסך הכל הם מנסים להעביר אלינו בשורה כלשהי מהעולם שמעבר, ובד"כ מהאהובים שלנו. האמא הקדושה, שרי מאטאג'י נירמלה דווי, יסדה את הארגון "סהג'ה יוגה" ברחבי העולם למען ההתפתחות הרוחנית וההגשמה העצמית של בני האדם. מאטאגי מלמדת כי הלב הוא האבא והאמא שלנו. בצד ימין נמצא המקום הרוחני שמכיל את האבא ובצד שמאל (שם נמצא הלב כאיבר פיזי) נמצא המקום הרוחני של האמא. על פי תורה זו ניתחתי את השורש הרוחני לעקיצתה של מאגי. מסיבה זאת כל כך חשוב לקיים את הדיברה "כבד את אביך ואת אימך", כי אנחנו רואים שהם מהווים חלק מהמהות הרוחנית שבתוכינו.

להפתעתי הרבה מאגי לא שמה קרח כלל על מקום העקיצה. לקחתי קרח ושמתי אותו בשקית אטומה. חבשתי את זרועתה ובקשתי ממנה להחליף את הקרח כל מספר שעות. אחר כך, נתתי לה ארבעה שורשים יפים וריחניים של "שורש החולדה" (סיפור איסוף השורש) וביקשתי ממאגי ללעוס באיטיות ובסבלנות רבה, שורש אחד מידי יום. שורש החולדה אומנם נראה קטן ועדין, אבל ריחו וטעמו כשל בושם והוא תרופה חזקה מאוד. האינדיאנים מעריכים את השורש הזה עד כדי כך שבעבר בעבור חתיכת שורש היו נותנים לרופא השבט סוס במתנה. שורש החולדה שומר על טמפרטורת גוף קבועה ומחזק את מערכת החיסון, בייחוד כעת כשמקום העקיצה חם והגוף נמצא "במיגננה". ביקשתי ממאגי לחכות מספר דקות וחזרתי אליה עם נוצה של Magpie או עקעק זנבתן בעברית. מאגי הייתה המומה ושמחה על הנוצה הצבעונית, אשר על שם הציפור היא נקראה.






שורש החולדה






מאגי קיבלה יום חופש מרועי ואני הזמנתי אותה להצטרף להרצאה שלי על רפואה אינדיאנית במלון מצפה הימים. אכלנו יחדיו בהנאה רבה במסעדה הצמחונית של המלון והשתתפנו גם בסדנת ציור אינטואיטיבית עם האמנית שרה שובל. שרה היא אוצרת האומנות במלון ומלווה את דרכו כבר 28 שנים. להפתעתי הרבה שרה סיפרה שסבתה הייתה אינדיאנית ושהיא מחוברת לדרך אבותיה. מידי קיץ, במהלך השנים האחרונות, שרה צמה ורוקדת מספר ימים בטקס "ריקוד השמש" למען השלום. ועוד יותר הפתיעה אותי העובדה, כי טקס אינדיאני זה נעשה בארץ ולא רחוק ממני, בפאתי העיר צפת.

מאגי לעסה את השורש במשך כל היום, למרות טעמו וריחו העז. חזרנו מאוחר בלילה עייפות לאמירים. בטרם עליתי על יצועי התקשרתי למאגי ושאלתי לשלומה. מאגי אמרה שהיא התקשרה לאביה, והוא מספר לה בפליאה רבה, כי בדיוק אותה הצרעה שעקצה אותה הסתובבה בביתו במשך שלושה ימים, כאשר הוא רודף אחריה ומנסה להורגה. ביום הרביעי, אביה של מאגי הצליח לדלוק אחר הצרעה, כשלבסוף הוא מנחית את רגלו ומוחץ אותה בכל כובד גופו. ולא יאומן. הצרעה לא מתה, אבל כנראה מצבה לא היה טוב...אביה של מאגי לוקח את הצרעה, מעיף אותה החוצה והנה ה"רוח" של הצרעה לא סולחת לו, חוצה ימים ואוקיאנוסים ועוקצת את בתו מאגי בארץ הקודש. ועל כך נאמר "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה". הצרעה בסך הכל הייתה שליח, שאת המסר האבא כנראה לא הבין, אז היא עקצה את בתו, הובילה אותה אל הקליניקה שלי, כדי שאמסור לה שאביה מעבר לים דואג ואוהב אותה.



יום חמישי, 10 ביוני 2010

מסע של שבר לבן

בחודשים האחרונים אני ממתינה בסבלנות לאיסוף פירותיו של צמח ה"שבר הלבן", או "חרמל", בערבית. השבר הלבן מזכיר ביכולותיו הרוחניות את צמח הפיגם או הרודה (אשר נפוץ באזור הגליל) ומכונה בטעות "רודה בר". לפי "מידע מודיעיני" שקיבלתי, מסתבר כי בדרום הרחוק, בצומת אלון, ישנה אוכלוסייה של שיחים יפים של שבר. השכמתי קום ביום חמישי שעבר ויצאתי לצוד את הצמח במלוא המרץ. להפתעתי הגדולה, לאחר מספר שעות נסיעה מאומצות, כשהגעתי לצומת, חשכו עיניי, כאשר ב-10 המטרים הראשונים מצד שמאל של הצומת, שם אמורים להיות שיחי השבר, התחילו בהרחבתו של הכביש ובו בעת בהחרבתו של צמח השבר. ישר קראתי למנהל הפרוייקט, אודי, להפתעתם של הפועלים שעבדו בשטח: "מה לעלמה צעירה לחפש בשטח מבודד ומאובק שכזה? ומה הצמח הזה שווה בכלל?", הפועלים תהו ביום חם שכזה. אודי היה מאוד לבבי, ואמר שהוא ישמח לעזור לי, אולם עליי לשוב רק בעוד 4 ימים והוא יעקור לי את השיחים הנותרים. כמובן, שהוא שאל אם הצמח מוגן והסברתי לא שאין מה לדאוג, רק חבל שהצמח לא יהיה קיים יותר באזור. מסתבר שגם מספר משפחות בדואיות שגרו כאן פונו לאחר מאבק ונדרשו לעזוב את המקום. שרידים של אוהליהם וצריפי הפח נטויים לצד הכביש בחוסר אונים כשיחי השבר הלבן.









נוף בראשיתי טהור מול מכונות הברזל

וכמו שהאינדיאנים אומרים, 4 ימים זה הזמן לתפילה ובקשה, ואני התפללתי בכל ליבי להצליח להציל את שיחי השבר הלבן. אודי ביקש ממני להשקים ולהיות באתר ב-7 בבוקר יום שני. נבהלתי מהשעה המוקדמת, אולם יצאתי לדרכי מאמירים ב-4 וחצי לפנות בוקר, כדי להספיק להיות באתר. בהגיעי, עורב שחור גדול (Raven) קידם את פניי ועף מעליי. לצערי את רוב הכביש כבר סללו ולכן לא נשארו יותר מידי שיחים של שבר, אבל אני לקחתי את הטבק והתפללתי לרוחות שעזרו לי להגיע עד הלום והודתי לצמח השבר על מתנתו הגדולה לריפוי. התחלתי באיסוף חלקי הצמחייה העליוניים ופירותיו של הצמח. מידי פעם רכב כזה או אחר עצר והסתכל בתמיהה במעשיי ואף פועלים ערביים רבים באו להוועץ עימי כיצד להשתמש בעוצמתו הרוחנית והרפואית של הצמח. אודי היה מאוד שמח לעזור ולבסוף שלח דחפורון שעקר באלגנטיות את השיחים שנותרו והובילם לאחר כבוד אל שק הצמחים. העורב השחור עף מעליי בכיוון הנגדי וסימן לי לחזור הביתה.

בטרמפ הראשון שלקחתי בחזרה הביתה, עצר לי אדם מבוגר שחזר בתשובה. הוא סיפר לי שבעברו הוא היה פושע מכובד שריצה 12 שנים בכלא, אבל מאז הוא עבר שינוי רוחני והוא הולך בדרך הטובה. האור בעיניו אכן העיד על ניקיון ליבו. הוא שאל אותי מה יש בשק הגדול שאני סוחבת עמי ואמרתי לו שזהו השבר הלבן שמפורסם ביכולותיו ההגנתיות. על חלון הרכב היה מונח ענף של פיגם, בכיס מכנסיו הימיני הוא החזיק בקמע מעופרת שעשה לו רב מקובל מירושלים ובכיס השמאלי בקמע נוסף של רב ידוע אחר. מאז שהוא הולך בדרך הטובה, היצר הרע לא פוסק מלנסות לפתות אותו לחזור לדרכו החומרית. הקמעות לדבריו שומרים עליו יחד עם הכיפה שלראשו, אשר מזכירה לו ללכת בדרך הישר ולבטוח בבורא עולם. בדברי עימו ניחמתי את ליבו ואמרתי לו שדרך רוחנית היא מעל לכל דרך דתית ומה שחשוב זה: "לא מה אתה עושה, אלא מי אתה בזמן מה שאתה עושה", כלומר תמיד בוחנים למעלה את הלב שלנו ולא את החומר והמעשים. המצרים הקדומים האמינו כי בטקס שקילת הלב ביום הדין, שמתרחש לאחר המוות, על הכף השמאלית של המאזניים מונח ליבינו ועל הכף הימנית מונחת נוצת המאאת (או האמת). אם הלב היה שווה במשקלו לנוצה, היה זה סימן כי היא טהורה ורשאית להמשיך לעולם הבא; אך אם הלב היה כבד יותר מהנוצה, הנשמה הייתה נידונה לשכחה נצחית. נתתי לו במתנה גבעול של שבר עם פירותיו והסברתי לו שכאשר הוא יתייבש הוא יוכל להקטיר אותו יחד עם צמח הרוטה/הפיגם לטיהור ואיחלתו לו בהצלחה בדרכו.

טקס שקילת הלב (מתוך ספר המתים המצרי)

צמח השבר הלבן קדוש עוד מקדמת דנא בדתות ובתרבויות רבות. דת הזרטוסטרא שהתפתחה באזור אירן של ימינו משתמשת בזרעי השבר הלבן בטקסי טיהור וקדושה ולהרחקת עין הרע. השימוש בשבר מקובל מאוד אף בדת איסלאם, כאשר הנביא מוחמד המליץ להקטיר את זרעיו הבשלים לטיפול בחוסר מזל. בהודו נהוג, כאשר תינוק נולד ובטקסי חתונה, להקטיר זרעים של שבר על פחם לוחש בשל פעולת החיטוי של הזרעים למניעת מחלות ובו בעת בשל יכולותיו הרוחניות החזקות של הצמח להרחקת שדים ומזיקים. שימוש טקסי בזרעים נהוג גם במדינות אחרות כאפגניסטן, פקיסטן, טורקיה, תימן ומרוקו. במרוקו, שם למדתי ממרפא עממי בהרי האטלס, לייצור מרקחת מיוחדת להקטרה לשם הרחקת אנרגיות שליליות, אשר מורכבת מזרעים של שבר לבן שמעורבים בזרעי פיגם בשילוב שרף מיוחד בשם "פסוח" (שכל הבעיות ייפסחו מעלייך).













זרעי שבר לבן (למעלה מימין), פירותיו הבשלים (למעלה משמאל) והכנת ה"פסוח" (צילמתי בשוק מקנס במרוקו, למטה)

השבר הלבן ניחן גם ביכולות רפואיות רבות. הבדואים מקטרים אותו לטיפול בכאבי שיניים וכן שותים את הזרעים כתה. התה משמש גם לטיפול בראומטיזם ובסוכרת. בסוריה, רופא עממי כתב, כי השבר בעל פעילות אנטיביוטית ולכן הוא משתמש בו לטיפול כקורטיזון טבעי. בתימן מאמינים כי עשן הזרעים הורג בקטריות ופטריות, ולכן הוא בעל פעילות אנטיבקטריאלית (העשן אף הורג חרקים מסויימים והשורש משמש לקטילת כינים). ידוע, כי לזרעים יש יכולת מופלאה כנוגדי כאב וכמונעי דיכאון, בשל החומר הפעיל שבהם שנקרא "הרמלין", אשר משפיע על פעילות מערכת העצבים המרכזית, ולכן נשימת הקטורת גם עוזרת להרגעת הנפש. בשל כך, משתמשים באבקת הזרעים ברגאסטאן כמשככי כאבים ולטיפול באסטמה ובצהבת. בהודו הזרעים והשורשים של השבר ידועים כבעלי פעילות נרקוטית ולטיפול בתולעי מעיים. הצמח מעורר פעילות מינית, מגביר את זרימת הדם בתקופת הנידה ואת חלב האשה המניקה. במינונים גבוהים הוא אף גורם להפלה (נסים קריספיל מספר, כי הבדואים משתמשים בקטורת הזרעים ל"טיפול" בנשים שהרו מחוץ לנישואים ולגרימת הפלה). על פי רפואת יוון העתיקה, למרות יכולותיו כמעורר מיני, הוא מקטין את כמות ייצור תאי הזרע בגבר ומוריד את פוריותו (חלומו הנכסף של כל גבר...).

לאחרונה גוברת ההתעניינות בשימוש בזרעים של השבר, בשל הפעילות הפסיכואקטיבית של הצמח, אשר מזכירה את פעילותו של משקה ה"אייאווסקה", אותו שותים בטקסים בשבטי האמזונס שבדרום אמריקה. בארץ, פרופסור בני שנון, יו"ר לחוג פסיכולוגיה קוגנטיבית מהאוניברסיטה העברית, חוקר ומתנסה במשקה האייאווסקה ב-25 השנים האחרונות. בני שנון טוען במספר ראיונות, כתבות ומאמרים, כי משה ובני ישראל בהליכתם במדבר, השתמשו בשתיית משקה זהה לאייאווסקה מצמחים מקומיים (שיטה ושבר לבן), כחלק מיצירת חוויה רוחנית קולקטיבית בטקס של קדושה כמעמד הר סיני.

ואסיים בתודות לרוח העורב השחור שהיה שותף פעיל בצייד השבר הלבן ומלווה אותי בחוכמתו בעולם הנסתר:

יום שבת, 5 ביוני 2010

כוסות הרוח של בילה

בילה הגיעה לגיל מופלג של 92 שנים, דור שני בארץ מצפת. בצעירותה עברה לטבריה, שם גרה עוד לפני קום המדינה בדו קיום ואחווה עם בעלת הבית שלה הערבייה (שהייתה מיילדת). אמה הורישה לה את דרך הריפוי עם כוסות רוח. בילה מספרת, שכל פעם שהיא מגיעה לקופת החולים האחות רוצה לבדוק לה לחץ דם. בילה אומרת לה "למה לך? אצלי הכל בסדר!" אבל היא רוצה לרצות את האחות, אשר מושיבה אותה ובודקת לה לחץ דם. להפתעת האחות המדדים תקינים והיא אומרת לבילה, כי עכשיו היא יכולה לרוץ לאולימפיאדה!

בילה מספרת שמימיה לא חלתה בסוכרת או במחלה אחרת. הבריאות הנפשית של בילה היא זאת שמחייה את אבריה. תמיד היא שמחה וטובת לב ולא עוסקת במחשבות מיותרות. את בילה הכרתי כאשר ביקרתי לפני כשבועיים בטבריה את חברתי היקרה פדמה. פדמה הגיעה לארץ מנפאל הרחוקה והיא מטפלת בזוג קשישים בטבריה. בביקורי הבחנתי כי האדם המבוגר שפדמה מטפלת בו מרותק למיטה מפיאת בעיות גב תחתון. ישר הצעתי לפדמה לעשות לו טיפול בכוסות רוח. להפתעתי פדמה אמרה כי השכנה בילה כבר התקינה כוסות רוח על גבו, אך זה לא עזר. כששאלתי את בילה על הטיפול היא אמרה שלאדם זה אי אפשר לעזור כי כנראה מדובר בסרטן וזה סופני.

בילה הראתה לי בשמחה את כוסות הרוח שלה. הנכדים שלה קנו לה כוסות רוח מיוחדות מזכוכית בנצרת. בילה לקחה חתיכת עיתון קטנה שגזרה בצורת ריבוע. היא סבבה את העיתון על האצבע בצורת קונוס וגלגלה את קצהו התחתון. בילה לקחה גפרור בוער והדליקה את העיתון, במהרה הכניסה אותו לתוך הכוס והניחה את הכוס על ירך רגלה, כאשר הכוס החמה נצמדה אל העור. חוסר החמצן שנוצר בכוס אוחז אותה אל פני העור המטופל ומושך אותו כלפי פנים הכוס. בילה מספרת שלאחרונה היא טיפלה במטפלת הנפאלית שלה אשר סבלה משיעול טורדני. היא התקינה לה את כוסות הרוח על החלק העליון של גבה, כדי לטפל בשיעול שמגיע מאזור הריאות. מספרים כי בעבר בילה נהגה לעזור לאנשים רבים בטיפול עם כוסות רוח ואף עבדה בשיתוף פעולה עם בית החולים המקומי.











כוס רוח (מימין), הדלקת העיתון (למעלה), העיתון הבוער בכוס (משמאל) והכוס החמה על העור (למטה)

ברפואה הסינית והערבית שיטת כוסות הרוח נפוצה מאוד. הסינים טוענים כי טיפול זה מעודד את זרימת הצ'י והדם מתחת לכוס. המוסלמים משלבים את הטיפול עם הקזת דם (Hijama בערבית), אשר הומלצה אפילו על ידי הנביא מוחמד ומצויינת בקוראן כאחת השיטות הטובות ביותר לריפוי. הקזת דם יכולה להיות גם בשימוש בעלוקות רפואיות ,אשר מוצצות את הדם באזור הטיפולי. סבי אברהם ז"ל סיפר לי כי בעודו ילד נהג לעשות לאימו חולת הסוכרת טיפול בכוסות רוח ובעלוקות. טיפול עם עלוקות רפואיות נעשה כיום בהצלחה בחולי סוכרת בבית חולים רוטשילד שבחיפה.

יום חמישי, 1 באפריל 2010

יופי מדברי

ביום רביעי שעבר, בטרם ביקור המטיילים בשמורות בחג הפסח, יצאתי לדרכי לתור אחר צמחים מדבריים למרפא. במדבר הצמחים מסתגלים לתנאים קיצוניים מה שמחזק את תכונותיהם למרפא, מאכל, תבלין ובושם. דרך בית שאן וכביש הבקעה המדהים בעושר צמחי הבר המשכתי לכיוון עין גדי. עין גדי היא נווה מדבר יפייפה, אשר בו גידלו עוד בתקופות קדומות צמחי בושם כמור ולבונה לקטורת ולרפואה. היום, ניתן לבקר כאן בגן הבוטני שעשיר בצמחים מדבריים מקומיים וגם כאלו אשר מיובאים מארצות מדבריות אחרות.


הלבונה (משמאל) עשירה בשרף ריחני אשר משמש כקטורת לטיהור בארצות רחוקות כמרוקו (מימין- צלמתי בשווקים במראקש)

בחום קיבל את פני אדון יהודה, אשר מכיר כמעט כל שיח ועץ באזור. כבכל נווה מדבר ישנם עצי תמר עם פירות משובחים למאכל ולא במקרה כינויו הוא עץ החיים, משום שכל חלקי העץ משמשים את האדם. יהודה משבח באבקת הפרחים הזכריים לחיזוק מערכת החיסון ולטיפול בעקרות. כפית אבקה מידי בוקר או עם הארוחה והאדם מקבל את חיוניותו מחדש. יהודה מוסיף בחיוך, כי אבקת הפרחים מזכירה ריח מוכר של פוריות זכרית, מה שמעיד על תכונותיו של התמר. ואם אנחנו כבר בענייני פוריות, אז מאפריקה הרחוקה הגיע לעין-גדי עץ הבאובב ששמו הולך לפניו. זהו עץ שגדל בקצב מהיר ואכילת ציפת פירותיו מגבירה את החשק המיני. והפלא ופלא, פירות הבאובב בצורת עובר אדם...

אבקני פרח התמר (מימין) ופרי הבאובב בידו של יהודה (משמאל)







ומתחת לעצי התמר, במטע של יהודה, גדלים סמוך אחד לשני, שני צמחי מרפא ריחניים לתה מדברי. הכוכב הריחני, שריחו מזכיר אפרסק וצמח הפרעושית גלונית (...ישנה אמונה הטוענת כי ריחו העז של הצמח מרחיק פרעושים) אשר בעלי פריחה צהבהבה יפייפיה. שניהם משמשים לטיפול בכאבי בטן ובמיחושי קיבה אחרים.

פרעושית גלונית (מימין) וכוכב ריחני (משמאל)


בשבועות האחרונים הרגשתי כי מברשת השיניים הסינטטית כבר לא מתאימה לי לצחצוח השיניים ולכן החלטתי לחפש לה תחליף הולם טבעי. עוד במרוקו, גיליתי כי מוכרים בשווקים בקזבלנקה ענפי "סוואק" לצחצוח שיניים. מוחמד הנביא, בכבודו ובעצמו, צחצח את שיניו בענפי עץ זה ומאז הוא נחשב כקדוש למוסלמים. שמו העברי "סלבדורה פרסית" וניתן למצוא אותו בשפע בעין-גדי ובאזור ים-המלח. צחצוח עם ענף סוואק בשילוב האבקה לצחצוח שיניים שלי מבית " אוליב" (שעשויה על טהרת צמחי בר ומינראלים מהארץ) שומרים על שיניים חזקות ולבנות ועל חניכיים בריאות :)

יהודה מתענג על צחצוח בענף הסוואק (למעלה), אבקה לצחצוח שיניים מבית "אוליב" (מימין) וענפי סוואק בשווקים (משמאל- צלמתי בקזאבלנקה)













ואם כבר מדברים על מרוקו, מסתבר כי מרוקו דומה מאוד לארצנו באקלים ובתצורת הנוף. הצפון (אזור שפשאוון) דומה לגליל שרווי במטעי זיתים, אלות ומחטניים. במערב (באזור מוגדור) נמצא האוקינוס האטלנטי, אשר מזכיר את אזור שפלת החוף והים התיכון. שם לאורך האוקינוס, גדל עץ מיוחד במינו, שמפליא ועולה על עץ הזית בייחודיות השמן שמפיקים מזרעיו. זהו עץ הארגן, אשר העזים עולות על ענפיו, אוכלות מפירותיו ולאחר האכילה הן יורקות את הפרי. המרוקאיות הכפריות אוספות את הפרי (בו נשאר הגרעין הרך) ובטחינה ידנית בשיטה מסורתית מפיקות את שמן הארגן, אשר נודע בתכולת הוויטמינים שלו למאכל ומרפא. עץ הארגן עשה עלייה לארץ, ויהודה הראה לי כי אף מגדלים אותו בעין -גדי.

פירות הארגן שדומים לשל הזית (משמאל), עץ הארגן המרוקאי (מימין) וסרטון קצר על הפקת שמן ארגן בשיטה מסורתית (למטה: צלמתי במרוקו)


וכשהתארחתי אצל בדואיים במדבר סהרה שבמרוקו, גיליתי כי צמח החינה או הכופר מהווה גידול חקלאי מדברי חשוב לצד מיני התמר. עוד בשיר השירים הכופר מוזכר כגידול מקומי בעין-גדי: " אשכול הכופר, דודי לי בכרמי עין-גדי". את החינה בארץ מכירים מטקס החינה המרוקאי המסורתי שנערך טרם הנישואין, בו מפיקים צבע מעלי החינה, איתו מורחים את כפות ידיהם של החתן והכלה כסימן למזל. ברחבי מרוקו (בערים גדולות כפאס ומאראקש) הנשים מעטרות את ידיהן בציורי החינה. אף הבחנתי במסעי בהודו, כי גם שם מושרש המנהג להתייפות בעיטורי חינה ואף לצבוע את השיער באדום/שחור שהוא צבע החינה הטבעי, שמבריא ומחזק את שורשי השיער.

עיטורי חינה (למעלה: צלמתי בדלהי שבהודו), מטעי התמר והחינה של עלי במדבר סהרה (ימין ושמאל: צלמתי בזאגורה שבמרוקו) ושיח חינה בעין-גדי (במרכז)

כל מי שמטייל במדבר בוודאי נתקל לא פעם בעץ בעל פירות נפוחים מלאי אוויר. צמח זה מכונה "תפוח סדום". מספרים, כי ברוב כעסו של האל על אנשי סדום הרעים והחטאים הפך את עצי התפוחים שהניבו פירות עסיסיים ומתוקים לפירות חלולים ורעילים. השם האחר לצמח הוא "פתילת המדבר גדולה", על כי בתקופת המשנה הכינו פתיליות לנרות שמן מציציות הזרעים. במדבר סהרה במרוקו הצמח נפוץ מאוד ומכונה "תורזה". המדריך המרוקאי סיפר, כי שרף הצמח מסוגל לגרום לעיוורון, אולם מצד שני הוא בעל יכולות ריפוי לטיפול ביבלות. קליפת העץ שעוונית ויהודה מעין-גדי חתך לי חלק ממנה והראה כי ניתן להשתמש בה להכנת מצופים וזה כנראה היה שימושה בתקופות קדומות.



יהודה מחזיק בידיו ציצית שיער (מימין למעלה), קליפת שעם הגזע (משמאל), שרף העץ הלבן (מימין) ופתילת המדבר הגדולה (למטה משמאל: צלמתי במדבר סהרה)













יופי מדברי אמיתי לכדתי במצלמתי כאשר הבחנתי בבדואי צעיר מקומי, עלם חמודות בעל עיניים ירוקות, יפות וחודרות אל הנשמה, ביום שטוף שמש במדבר סהרה שבמרוקו