המידע בבלוג זה נועד להגביר את המודעות על רפואה טבעית, ואיננו מהווה תחליף לאבחנה או לטיפול רפואי אישי

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

השמחה מרפאת

שמחה מראשוני המייסדים של שכונת נווה ארזים בחולון. חוכמתה מסתירה את גילה המופלג של 90 שנים. הולדתה בעיר בן-גאזי שבלוב (עיר הולדתה של סבתא רבתא שלי ז"ל), משם עברו לטריפולי, המשיכו לאיטליה ולבסוף מצאו את ביתם בארץ. תקופה קשה של מאורעות ופורענויות עברה עליהם מצד התושבים הערביים בלוב, כאשר שמחה בעצמה התגייסה לכוחות ההגנה היהודיים, הצניעה נשק בביתה, למדה להתגונן ולזרוק רימונים. בעקבות מאורעות הדמים הקהילה היהודית נאלצה לעזוב לאיטליה. ימים רבים הילכו ללא מזון ומחסה, הסתתרו בבית הקברות שסמוך לים, עד אשר אונייה לקחה אותם לנאפולי למשכנם הזמני ב"נמי אלטה" ("בהר הגבוה", לא רחוק מרומא) ומשם עלו לארץ, שנה לפני קום המדינה.

שמחה תמם

שמה של שמחה ידוע בכל השכונה כמרפאת. בכל אדם בו היא נתקלת עם מכאוב כלשהו, בסופר או בתור לקופת חולים, בחפץ לב היא ממליצה לו על "תרופות סבתא" יעילות לטיפול טבעי במחלתו. את סודות הרפואה המסורתית למדה שמחה מאמה ועם השנים אספה מתכונים רפואיים נוספים רב-עדתיים מתושבי השכונה. רק היום שמחה פגשה בשכנה שסובלת רבות משלשול חריף, אבל אין דאגה, גם כאן באמתחתה תרופה מיידית. במקרר שמחה מחזיקה נוזל סמיך שצבעו חום כהה כשל דבש, אותו רקחה מסוכר ולימון טבעי (ק"ג סוכר עם כוס וחצי לימון: בישול על אש קטנה כשעה). גם אם לתינוק יש שלשול, טובלים לו את המוצץ בנוזל ונותנים לו למצוץ. למבוגרים מומלץ לקחת שלוש כפיות כל פעם. כך טיפלה גם בשכנה. נפלא.

בדרכי לשמחה נתקלתי בצמח יפה מראה שגדל בשולי שדות, לא אחר הוא מאשר הקיקיון, הידוע עוד מתקופת יונה הנביא. צירוף מקרים או לא, הצמח הראשון עליו דיברה שמחה היה הקיקיון. השימוש בעלים של הקיקיון והקטיף בזמן האור, כשאין לחות על העלים. חותכים את הקצוות הקוצניים של העלים ומנקים אותם מאבק הדרכים. בחלק הפנימי של העלים מורחים שמן ועוטפים את העלים עם מגבת על הגוף של המטופל החולה בברונכיט או בדלקת ריאות. לברונכיט שמים את העלים מאזור הצוואר ועד התבור ולדלקת ריאות עושים את אותו הטיפול, אך הפעם שמים את העלים מתחת לחזה על אזור הריאות משני צידי הגוף. משאירים את העלים על הגוף, עד אשר הם מתכווצים. לוקח לעלים לפחות מחצית השעה להתכווץ ועלה שמתכווץ מוחלף בחדש. אם העלה לא מתכווץ, זהו סימן שהמחלה אינה דלקת ריאות או ברונכיט. ולא לשכוח ללבוש בגד ישן, כי עלי הקיקיון נוטים להוריד צבע...

לצהבת הטיפול קצת שונה. כאן מעורבים 40 שליחים של האל שמקריבים את עצמם למען החולה- הלא הם היונים. לנכדה של שמחה אשר חלה בצהבת, שמו יונה אחר יונה, כאשר פי הטבעת שלה מונח על התבור של הילד. כל יונה מתה ולקחה את מחלתו איתה, עד אשר הוא הבריא. ומה עם שמחה? רצה הגורל ולפני שלושה שבועות נפלה ושברה את הבוהן ברגלה השמאלית...ולא רק זאת, מכאן התפתח לה זיהום שושנה עד אזור הברך. נתנו לה אנטיביוטיקה, אבל הכאב לא מרפה וכך גם הנפיחות והאודם המקומי. היא מספרת, כי השכנה הבוכרית התרפאה מזיהום שושנה בזכות צפרדע. לוקחים צפרדע חיה, חותכים אותה מהגב ושמים אותה על הזיהום בעודה חמה. אני קצת נרתעת מהרעיון של הרג בעלי חיים לצורכי רפואה ומציעה לשמחה להשתמש בעלוקות רפואיות. שמחה נגעלת מעלוקות...אבל אומרת שאביה נהג בעצמו להתקין לו מידי שבוע עלוקות רפואיות, כי היה ידוע כאיש דמי. אני מראה לה סרטון בו טיפלתי בעצמי עם עלוקות בזיהום שושנתי (עלוקות רפואיות: נטלי קרן, רמת-גן). העלוקות עוזרות בהורדת הנפיחות והכאב, בניקוי הדם המזוהם ובהחשת זרימת דם נקי לאזור. לא להבהל...משתמשים בעלוקות מזה עידנים וכיום גם במחלקה לכירורגיה פלסטית בתל השומר. וכמו שאומרים "לולא הצרה, לא בא המזל"...כך דרך השושנה התוודעתי לעולמם הקסום של העלוקות.


פעם אחת, שמחה מספרת, שסבלה רבות מכאבי בטן, ואף רופא לא עזר לה. מה לא עשתה, לקחה עראק (רק עראק אלוף! נ.ב. לכאבי אוזניים שמחה ממליצה לנקות את האוזן ולטפטף בה שתי טיפול עראק לפני השינה) שפכה על מגבת וקשרה לבטנה, אבל לא עזר. שתתה חליטת מרווה, מאומה. הבינה שהבעייה לא בבטן. גם כל דבר שהייתה אוכלת או שותה היה לה מר. בקיצור, לפי כל הסימנים, בעיה בכיס מרה. השכנים התימנים נהגו כל חג לשחוט שור. הלכה אליהם שמחה וביקשה מהם את המרה של השור. מהשכנה סוניה ביקשה לשמור לה את הצנצנת עם נוזל המרה במקרר שלה. מידי בוקר התמידה לשתות כף מרה ואח"כ בירה לבנה (לנטרל את טעם המרה), ולא יאומן, אחרי שבוע ימים היא התרפאה לחלוטין!


אני כבר תרמתי איברים, ואתה?
(צילמתי ב"ערוץ דילוג הנמר", סין)

מחלה אחרת שלא הרפתה משמחה היא האקזמה...ושוב השור בא לעזרתה. ישר אחרי השחיטה (אצל השכנים התימנים), שמחה הכניסה את ידיה לתוך כיס המרה של השור, ונשארה עם המרה על ידיה שעות ארוכות. אחר כך בעזרת ליפה והרבה סבון היא שפשפה את ידיה להוריד את המרה, וכך גם הפעם, המרה ריפאה אותה. שיטה נוספת, היא לקחת גרעינים של חיטה יפה וגדולה, להפוך את המכתשת מנחושת (מרזה, בטריפוליטאית), לחמם סכין גדולה עד שהיא מאדימה וללחוץ את גרגירי החיטה על המכתשת. כל פעם שני גרגירים, אשר מהם יוצא "יוד טבעי" אדום, אותו מורחים על האקזמה. מסתבר, כי השיטה המועילה והפשוטה ביותר לטיפול באקזמה היא הלכלוך בצינורית הנרגילה, דרכה עובר העשן, שנראה כמו גריז שחור. גם כאן שמחה פנתה לעזרת שכניה, נקתה להם את הנרגילה, מרחה את ה"גריז הרפואי" וטיפלה באקזמה ברגלה. ליבלת עיקשת חוצים עגבניה קטנה לשניים (זורקים את צד ה"עין"), שמים על היבלת וחובשים. כל הלילה זה ישרוף ובבוקר פותחים את החבישה. אם עומדים בסבל ארבעה ימים היבלת עוברת. לדורבן בכף הרגל לוקחים ראש שום שלם, מועכים אותו וקושרים על העקב. כל שעה משחררים וקושרים מחדש. מאוד שורף, טיפול של יומיים ונגמר.

ומה לגבי פיריון וילודה? שמחה ממליצה לגבר לאכול מידי יום כפית זרעי פשתן טחונים (קיצנייה, בטריפוליטאית) עם יוגורט או שמנת. לאשה עם קשיים בהפרייה עושים ריבת אתרוגים. בערב צאת החג לוקחים את האתרוג המבורך, מקלפים, מבשלים עם סוכר ולימון ואוכלים במשך 40 ימים. שיתפתי את שמחה בסיפור לידתי שרווי באמונה בכוחות על-טבעיים. מסופר על צדקת המקודשת לעדה הטריפוליטאית, בושאייף שמה. לכבודה בנו בית כנסת מפואר במושב זיתן הסמוך ללוד ופעמיים בשנה עורכים שם הילולה רבת מאמינים. סבתי וסבי ז"ל האמינו בקדושתה, ומאחר שאמי הפילה שלושה עוברים טרם לידתי, הם לא אמרו הפעם נואש, בהתעברות הרביעית איתי. במסע ארוך וקשה ברגל הלכו יחדיו אל עבר הציון להתפלל לצדקת. הפעם איחרתי את מועד ההילולה בסוכות ביממה, אבל החלטתי בכל זאת לנסוע לזיתן. שמחה המליצה לקחת מטפחות לקשור על ציונה. נפרדתי ממנה כשבחוץ בשכונה נשמעת שירת הילולת הכנסת ספרי תורה. למחרת אמי ואנוכי נסענו יחדיו לבושאייף, אך הפעם אחרי 32 שנים. אכן, בית כנסת מפואר מאין כמוהו, בו ספרי תורה עליהם הנשים קושרות את המטפחות ומתפללות וכן מקום נפרד להדלקת נרות, אולם לא ציון ולא צדקת. על פי המסורת, ביום ההילולה קוראים לנשמתה של הצדקת ומבקשים שתאציל עלינו מקדושתה וישועתה. וכמו ששמחה אומרת, בכל דבר שמבקשים ממנה היא עוזרת. אכן, כוחה של אמונה.


בית הכנסת בושאייף