
וכמו שהאינדיאנים אומרים, 4 ימים זה הזמן לתפילה ובקשה, ואני התפללתי בכל ליבי להצליח להציל את שיחי השבר הלבן. אודי ביקש ממני להשקים ולהיות באתר ב-7 בבוקר יום שני. נבהלתי מהשעה המוקדמת, אולם יצאתי לדרכי מאמירים ב-4 וחצי לפנות בוקר, כדי להספיק להיות באתר. בהגיעי, עורב שחור גדול (Raven) קידם את פניי ועף מעליי. לצערי את רוב הכביש כבר סללו ולכן לא נשארו יותר מידי שיחים של שבר, אבל אני לקחתי את הטבק והתפללתי לרוחות שעזרו לי להגיע עד הלום והודתי לצמח השבר על מתנתו הגדולה לריפוי. התחלתי באיסוף חלקי הצמחייה העליוניים ופירותיו של הצמח. מידי פעם רכב כזה או אחר עצר והסתכל בתמיהה במעשיי ואף פועלים ערביים רבים באו להוועץ עימי כיצד להשתמש בעוצמתו הרוחנית והרפואית של הצמח. אודי היה מאוד שמח לעזור ולבסוף שלח דחפורון שעקר באלגנטיות את השיחים שנותרו והובילם לאחר כבוד אל שק הצמחים. העורב השחור עף מעליי בכיוון הנגדי וסימן לי לחזור הביתה.
בטרמפ הראשון שלקחתי בחזרה הביתה, עצר לי אדם מבוגר שחזר בתשובה. הוא סיפר לי שבעברו הוא היה פושע מכובד שריצה 12 שנים בכלא, אבל מאז הוא עבר שינוי רוחני והוא הולך בדרך הטובה. האור בעיניו אכן העיד על ניקיון ליבו. הוא שאל אותי מה יש בשק הגדול שאני סוחבת עמי ואמרתי לו שזהו השבר הלבן שמפורסם ביכולותיו ההגנתיות. על חלון הרכב היה מונח ענף של פיגם, בכיס מכנסיו הימיני הוא החזיק בקמע מעופרת שעשה לו רב מקובל מירושלים ובכיס השמאלי בקמע נוסף של רב ידוע אחר. מאז שהוא הולך בדרך הטובה, היצר הרע לא פוסק מלנסות לפתות אותו לחזור לדרכו החומרית. הקמעות לדבריו שומרים עליו יחד עם הכיפה שלראשו, אשר מזכירה לו ללכת בדרך הישר ולבטוח בבורא עולם. בדברי עימו ניחמתי את ליבו ואמרתי לו שדרך רוחנית היא מעל לכל דרך דתית ומה שחשוב זה: "לא מה אתה עושה, אלא מי אתה בזמן מה שאתה עושה", כלומר תמיד בוחנים למעלה את הלב שלנו ולא את החומר והמעשים. המצרים הקדומים האמינו כי בטקס שקילת הלב ביום הדין, שמתרחש לאחר המוות, על הכף השמאלית של המאזניים מונח ליבינו ועל הכף הימנית מונחת נוצת המאאת (או האמת). אם הלב היה שווה במשקלו לנוצה, היה זה סימן כי היא טהורה ורשאית להמשיך לעולם הבא; אך אם הלב היה כבד יותר מהנוצה, הנשמה הייתה נידונה לשכחה נצחית. נתתי לו במתנה גבעול של שבר עם פירותיו והסברתי לו שכאשר הוא יתייבש הוא יוכל להקטיר אותו יחד עם צמח הרוטה/הפיגם לטיהור ואיחלתו לו בהצלחה בדרכו.

טקס שקילת הלב (מתוך ספר המתים המצרי)
צמח השבר הלבן קדוש עוד מקדמת דנא בדתות ובתרבויות רבות. דת הזרטוסטרא שהתפתחה באזור אירן של ימינו משתמשת בזרעי השבר הלבן בטקסי טיהור וקדושה ולהרחקת עין הרע. השימוש בשבר מקובל מאוד אף בדת איסלאם, כאשר הנביא מוחמד המליץ להקטיר את זרעיו הבשלים לטיפול בחוסר מזל. בהודו נהוג, כאשר תינוק נולד ובטקסי חתונה, להקטיר זרעים של שבר על פחם לוחש בשל פעולת החיטוי של הזרעים למניעת מחלות ובו בעת בשל יכולותיו הרוחניות החזקות של הצמח להרחקת שדים ומזיקים. שימוש טקסי בזרעים נהוג גם במדינות אחרות כאפגניסטן, פקיסטן, טורקיה, תימן ומרוקו. במרוקו, שם למדתי ממרפא עממי בהרי האטלס, לייצור מרקחת מיוחדת להקטרה לשם הרחקת אנרגיות שליליות, אשר מורכבת מזרעים של שבר לבן שמעורבים בזרעי פיגם בשילוב שרף מיוחד בשם "פסוח" (שכל הבעיות ייפסחו מעלייך).


זרעי שבר לבן (למעלה מימין), פירותיו הבשלים (למעלה משמאל) והכנת ה"פסוח" (צילמתי בשוק מקנס במרוקו, למטה)

לאחרונה גוברת ההתעניינות בשימוש בזרעים של השבר, בשל הפעילות הפסיכואקטיבית של הצמח, אשר מזכירה את פעילותו של משקה ה"אייאווסקה", אותו שותים בטקסים בשבטי האמזונס שבדרום אמריקה. בארץ, פרופסור בני שנון, יו"ר לחוג פסיכולוגיה קוגנטיבית מהאוניברסיטה העברית, חוקר ומתנסה במשקה האייאווסקה ב-25 השנים האחרונות. בני שנון טוען במספר ראיונות, כתבות ומאמרים, כי משה ובני ישראל בהליכתם במדבר, השתמשו בשתיית משקה זהה לאייאווסקה מצמחים מקומיים (שיטה ושבר לבן), כחלק מיצירת חוויה רוחנית קולקטיבית בטקס של קדושה כמעמד הר סיני.
ואסיים בתודות לרוח העורב השחור שהיה שותף פעיל בצייד השבר הלבן ומלווה אותי בחוכמתו בעולם הנסתר:
