בקיץ התבקשתי לטוס לארה"ב לבנות סווט לודג' (אוהל רפואה אינדיאני), כדי לשמר את התרבות האינדיאנית ולתת למקומיים לשוב למסורת שלהם על אדמותיהם, שאותן גנב ועשק בכספו, האדם הלבן. קול פנימי אמר לי שהעת לא נכונה, למרות שכבר קבעתי עם שמאן אינדיאני, ווילי, שמלווה אותי מספר שנים בדרך האדומה. התפללתי וחיכיתי להנחיה הנכונה. בלילה חלמתי שחבר טוב מביא לי תינוק עטוף בשמיכות. אמצתי אותו לחיקי ותחושה של אושר עילאי אפפה אותי. שאלה אחת הייתה לי אליו, האם זה הוא בן או בת, מבלי שאני יכולה לזהות את פניו.
למחרת, בשבת בצהריים, החלום (החיזיון/חלום נבואי) התגשם. החבר שחלמתי עליו, שמר מספר שעות על פירחון (גוזל בוגר שהצמיח כבר כנפיים) של עורב שנפל מהקן והיה מונח חסר אונים בצד הכביש, כביש אותו חידשו חודשים רבים ביישוב. ניסו להניח את העורב על עץ קרוב, אך הוא נפל שוב לארץ. משפחתו חגה באוויר וצרחה להגנה ואזהרה, מחשש לפגיעה בתינוקם. ידעתי שזמנו קצר ועליי לאסוף אותו ולטפל בפעוט. עטפנו אותו במגבת ונסענו מרחק קצר לביתי. לא האמנתי שהכנסתי אליי עורב הביתה. מוחי היה שטוף בכל הסיפורים ששמעתי על אנשים שנתקפו כאשר נגעו בגוזל של עורב...אבל "לא דובים ולא יער". אף אחד לא בא לדרוש בשלומו, והמסע שלי עם היצור החכם להפליא החל. אוסקר היה השם שבחרתי לו, גם מתאר את "אוסקר ווילד" (אוסקר הפראי/בר, בתרגום חופשי) וגם יש בשם שלו את הצליל "קאר", שמזכיר את קריאת העורב "קרע".
אוסקר ישן שעות מרובות בימים הראשונים. הוא היה בטראומה. התייעצתי עם אנשים רבים שהכרתי ושפגשתי באינטרנט, שגידלו עורב בעברם, חלקם עד לשיקומו והשבתו לטבע (אף החזירו את העורב ללהקה), וחלקם כחיית מחמד (רחמנא ליצלן). חוקרי ציפורים ידועים ומוסדות "לשמירה על ערכי הטבע" בישראל, לא חסים על עורבים, משמידים אותם ומגדירים אותם במזיק. אולם, מכולם הבנתי שצריך מסירות נפש רבה בגידול עורב, ובהחלט העורב הוא זה שבוחר את בעליו...ולא במקרה. אוסקר לא יכול היה לעמוד על רגליו וגם אחת מאצבעותיו היה מעוותת שלא במקומה. קיבעתי לו את האצבע (שנפגמה מחומרי הדברה שהאדם מרסס) והכנתי לו תרופה לחיזוק העצמות, ואחרי קצת יותר משבוע הקטנצי'ק יצא מהקן המאולתר שהכנתי לו והסתובב בבית. מידי בוקר עם הזריחה הוא היה מקפץ על מיטתי וניצב על השמיכה שאתעורר. אם לא הייתי קמה, הוא היה מתקרב, מנסה לנקר בעדינות בעיניי ולמשוך בגבותיי. קקי ופיפי היו מותזים לכל עבר, כשאני רצה ומנקה אחריו. מידי כמה ימים הייתי מבקרת במחלקת הבשר בשביל חלקים רכים של בשר ועוף (שאריות מחולקות חינם), חותכת לו אותם לפיסות קטנות ומאכילה אותו עם פינצטה או בעדינות באצבעותיי. מים הייתי משקה בטפטפת. כל שעתיים הוא דרש מזון, ותשומת לב אין קץ, משעות עליית האור (עשרים לשש בבוקר) ועד שעות החשיכה.
סקרנות וחכמה מתארים בצורה הכי טובה את החיה הזאת, שמוגדרת כציפור החכמה ביותר, אולי גם מבין ממלכת החי. סידרתי לו צלחת עם משחקים שיגרו את סקרנותו: צדפים וקונכיות בגדלים שונים, אצטרובלים, בקבוק עם צדפים בתוכו, קש עבה מפלסטיק, אבנים קטנות, כדור, קופסאות קרטון קטנטנות. כל דבר שהיה מוצא חן בעיניו הוא היה מושך אותו במקורו, מטביל אותו בברכה קטנה עם מים שהכנתי לו לרחצה, ומשחק איתו להנאתו. אם הייתי מדירה את רגליי מהבית הייתי עושה זאת לפרקים קצרים של שעה, או מסדרת לו בייביסיטר שיאכיל את הפעוט. הוספתי כופתיות של תוכים למזונו "נוטריברד G14" שהעשירו את התפריט שלו בסיבים ובפירות. כמובן שבחודשים הראשונים השרתי אותם במים עד שהתרככו, בתוספת מזון יבש לחתולים, שמתי לו גם ביצה חתוכה (הוא היה מתנפל על החלמון/החלק הצהוב) ופיסות קטנות של לחם (אהב מאוד את לחם השאור שאפיתי, בתוכו החבאתי לו גרעיני חמנייה). פירות הוא אהב מאוד, בעיקר אבטיח, אבל יותר מכל, אבוקדו, שהעדיף אותו אפילו על בשר משובח. חשוב היה להרגיל אותו לאכול לבדו, אז הכנתי לו צלחת מלאה כל טוב חתיכות קטנות של בשר, פירות, לחם וביצה, ולא האכלתי אותו בעצמי. הקטנצ'יק צרח והתמרד, אבל אחרי כמה פעמים כשראה שאני לא מגיבה הוא התחיל לאכול לבדו, שלב חשוב כדי למנוע ממנו להיות מוחתם ולשרוד בטבע. אוסקר נהג לאכול איתי, וספגטי מקמח מלא ברוטב עגבניות טריות היה התבשיל שאהוב עליו. כשהייתי מבשלת, גם אז הוא על כתפי, מיירר מהתרגשות ומחכה לארוחת הצהריים עם אמא. אוסקר הוא עורב, אל נשכח, אוכל כל. הייתי שמה את צלחת האוכל עם האורז, הקינואה או הספגטי, הוא היה חוטף מהצלחת אוכל בצד ורץ ומחביא את היתר מתחת לשטיח, או בפינות נסתרות משלו בבית. עם הבשר הטרי זה היה קצת יותר מורכב, כי הנמלים לא אחרו למצוא את אוצרותיו. הוא היה אוהב גם לאכול לי ישירות מהפה, לנקות לי את השיניים משאריות המנגו, ולנשק אותי, במיוחד כשאני עצובה.
אחרי חודש ימים שהוא אצלי, כשהוא כבר התחזק, יצאנו פעם ראשונה מחוץ לבית. עורב בוגר צרח בשמיים כשראה אותנו ואוסקר היה מלא בשמחה וגאווה. הנחתי אותו על כתפי ויצאנו השכמה למצפה מנחם, שצופה על כנרת. בפעם הראשונה שהוא אסף מזון לבדו, היה מנמלה שסחבה גרגר של ביגלה על גבה, אותו הוא שלף ממנה בעדינות, בעוד היא מסתכלת השמיימה ומחפשת אחריו בפליאה. אני זוכרת כמה התעצבתי בלבי על אשר אין לי כנפיים, כדי שאוכל ללמדו לעוף איתי ולנסוק לשמיים; הייתי מניחה אותו על גבי, רצה בחצר ופותחת את הזרועות כציפור...והוא הבין, פתח את כנפיו והיה מנסה לעופף, למרות שלא היה עדיין בעל כישוריי תעופה טובים. היה אוהב לפורס את כנפיו ולהשתזף בשמש החמה של הצהריים, (ממנו אפשר היה ללמוד מהי אמבטיית שמש טובה).
בשלושה חודשים הבאים ביליתי את רוב שעותיי כחיית בר, בחצר שלנו ובמצפה הקרוב, מגינה על אוסקר ומלמדת אותו את טיבו כעורב. הייתי משאירה אותו גבוה במצפה, שורקת לו והוא היה עף עד אליי למטה. הושבתי אותו על ענפי העצים, שהרוח תנשוב בין נוצותיו ושהוא יתרגל למקומו בטבע. במשך הזמן האכלתי אותו גם במזון בר (זיקית מתה שחתכתי לו לחתיכות קטנות) ולימדתי אותו לצוד. פעם ראשונה שהגשתי לו עקרב מת הוא היה נלהב מטעמה של חיית הבר. רוק רב נזל לו מהפה כשהוא מנסה לפרק את המעטה הקשה של העקרב. לימים אוסקר ואני היינו מבקרים את הסווט לודג' שלי בחצר, בבוקר פותחים אותו ומתפללים. בין היתר מוצאים שם בעלי חיים, שהיו מתחבאים מחום השמש כעקרבים, שבלול, חיפושיות ואפילו נדל ארסי (רבנדל) צהוב, שאיתו אוסקר נלחם ואכל שלם בתיאבון רב.
אוסקר פיתח נוצות בוגרות והיה משיר את הפלומה הצעירה שלו. כל בוקר אחרי האוכל והטיול הארוך שלנו יחד, הוא היה קופץ לאמבטיית המים, משפריץ עם המקור שלו לכל עבר, מתנקה ומסדר נוצה נוצה. מריבוי נוצות של ציפורי בר שאספתי עם השנים, צמיחת הנוצות שלו התעכבה והוא פיתח קרחת בצוואר. תרופות הטבע לא הועילו ופעם ראשונה שפניתי לרפואה הקונבנציונלית והתייעצתי עם ווטרינרים לעופות הטובים בארץ. שתי טיפות של איברמיקטין על הנוצות הצמיחו לו אותן מחדש. אוסקר לא בחל עם הזמן לעוף מהכתף שלי על חבל הכביסה, בעוד אני תולה את הכבסים, ומשם לגג הקרוב. שם חיכתה לו צואת יונים, שגרמה לו לטריכומונס במקור ובלשון. שוב, הכימיה, עבדה, עם תרופת פילג'יל, במשך מספר ימים...וכמובן פרופוליס שנתתי לו במים לחיזוק מערכת החיסון. אבל לא רק הכימיה עובדת. פצע גדול ומוגלתי שהיה לו בחזה, התבקש לטיפול באנטיביוטיקה, אבל אני לא נכנעתי וריפאתי את הפצע לחלוטין רק עם צמחים.
כך עברו להם הימים, הארוכים והלא קלים, בהם ממש הרגשתי מה זה להיות אמא. דאגתי לו מאוד מחשש לטורפים מבוייתים שמריחים אותו ואורבים לו, אפילו מחוץ לדלת ביתי. פעם אחת, בעודי פותחת את הדלת, כלב קטנטן חיכה לו מחוץ לבית. אני לא הבחנתי בו, אבל אוסקר צרח ועף מעליו מרחק קצר. כל העורבים בשכונה צרחו יחד אתו, ואז הבנתי את המשמעות האמיתית של ערבות הדדית, כשמו כן הוא "עורב", של בני מינו, אחד לשני, גם אם הם לא מכירים אחד את השני, או מאותה הלהקה. החתולים היו מחכים לו מתחת לחלוני ואף רבים ביניהם, מי יהיה הראשון לטרוף אותו, במידה והוא ימעד ממעקה החלון, עליו הוא היה מהלך חופשי. אוסקר היה מחפש בבית מקומות גבוהים לנחיתה, מהתנור שלי שהיה תלוי גבוה על מדף (ולא דלוק...) והמדפים של הספרים הרבים שאספתי במהלך השנים, עליהם הוא נהג לנחות, לחרבן, לתלוש את העטיפה ולנקר את דפיהם, בייחוד אם הם עתיקים ושמורים היטב.
כשאוסקר התבגר, אחרי ארבעה חודשים שהיינו יחד (כנראה גילו היה כבר חמישה חודשים), והיה כבר חזק ובריא, השארתי אותו לפרקים קצרים לבדו בחצר. הייתי שורקת לו מבחוץ, הוא היה רואה אותי מהחלון ועף עד אליי ולעתים בסיבוב לדשא הרחוק, שם הוא היה מקפץ ומלקט עקרבים וחגבים לקיבתו. גם זיקית קטנה הוא צד בשלמותה. צרעות, זבובים ומעופפים קטנים הוא היה צד מהאוויר. אוכל לו בהנאה זרעים של רימון שנפל ונבקע על הקרקע, תאנה שנפלה מהעץ או חרוב ישן (כמובן שאת כולם הראיתי לו בהתחלה והוא למד לחוש את טעמם). הוא כבר הכיר טוב את הטורפים המבויתים (הכלב והחתול), מהם הוא ניצל כבר מספר פעמים, כשהם ניסו לטורפו, ואחד החתולים אף היה ידוע כאויב המושבע שלו, איתו הוא ממש נלחם פנים אל פנים וצרח עליו, עד שרצתי במהרה להפריד את המהומה, מחשש לטריפה. אוסקר למד לעוף מהחלון שלי לעץ הזית הקרוב, להישאר בעמדות תצפית על אבן ולהסתכל על הסביבה. מידי פעם היה פוצח בקינה, כשהוא קורא לעורבים אחרים מהסביבה, אבל הם אף פעם לא ממש התעניינו בו. הם ראו אותנו יחד, וידעו כי אני דואגת לו ואוהבת אותו כאמא, מתעופפים קרובים ומתצפתים, אבל לא יוצרים קשר ישיר. גם כאשר הייתה שריפה גדולה באמירים, ביום הכיפורים, בפעם הראשונה מחוסר ברירה, שמתי את אוסקר בכלוב של חתולים ואצתי להתפנות מהיישוב. אצל דודה שלי בכרמיאל מצאנו פירות טעימים, שאוסקר כל כך אהב, כענבים אדומים ותמרים יבשים. ישב על כתפי והיה סקרן לבקר את הדודה מהעיר הגדולה.
הפרידה מאוסקר לא איחרה להגיע. במשך יומיים היה לי כאב ראש נוראי, ששום צמח, תפילה או מדיטציה לא יכלו לקחת אותו ממני (בד"כ זה קורה כשיש מסביבי אנרגיות לא טובות/רוחות רעות). רוח מזרחית נשבה בחוזקה ובאותו היום הודיעו על פטירתו של הרב עובדיה יוסף. אוסקר עף מהחלון עד לסווט לודג', ושם התפללתי לבקשת רפואה. טיהרתי את עצמי במרווה, פרסתי את השמיכה ונשכבתי על הארץ בחוסר כוחות. לפתע, בהפתעה גמורה, הגנן נכנס למתחם של הסווט עם הרכב שלו. אוסקר מאוד נבהל, יצא מהסווט, ואני אחריו, כשהוא על כתפי. הוא שרט אותי בחוזקה מפחד והנחתי אותו לידי על עץ התפילה. אוסקר לא חשב פעמיים ועף גבוה דרומה. רצתי במהרה יחפה אחריו, אבל הוא נעלם. חיפשתי אותו עד שעות החשיכה...ללא סימן חיים. בלילה ישנתי בסווט, פתחתי את המקטרת, צמתי, בכיתי רבות והתפללתי. בבוקר חזרתי על החיפושים, שנמשכו כשבועיים, מהבוקר ועד שעות החשיכה. עברתי בכל החצרות של השכנים וחיפשתי נואשות אחריו. ידעתי שהסיכויים שלו לשרוד לבד לא גדולים, במיוחד שהוא לא ישן מעולם בחוץ בלילה, אין לו להקה שתגן עליו ושיהיה חלק ממנה (עורבים תוקפים למוות עורב שלא מתקבל ללהקה ושלא גדל כחלק מהם) וכי טורפי הלילה רבים ומנוסים (חתולים, כלבים, נמיות, שועלים, תנים ועוד). במהלך החיפושים, מישהו בישר לי שמצא עורב קטן גוסס, אך זו הייתה ציפור שיר אחרת, שחרור, שגסס בידיי עוד לפני שהגעתי הביתה.
חלפו מאז כמעט חודשיים ועיניי מלאות דמעה, על שנלקח ממני חברי היקר. רק מי שגידל עורב יודע, כמה החיה הזאת אנושית ואינטליגנטית. כמה לגדל עורב זה לא פשוט או קל, ובקלות אפשר להקשר לנפשו. בהחלט לא רציתי להפכו לחיה מבויתת ומעולם לא הנחתי אותו בכלוב, אלא פיתחתי בו את התכונות שעמן הוא יוכל לשוב לטבע, לצוד, לעוף ולהתגונן מטורפים. חבל רק שלא שוחרר לטבע עם חברים עורבים נוספים, כדי להגדיל את סיכוייו לשרוד.
חשבתי על החלום שהיה לי ועל כך שהשנה לא נסעתי מערבה לאמריקה להשתתף בטקסים המסורתיים של האינדיאנים וללמוד מהם את דרך הרפואה. אולם, קיבלתי שיעור חשוב מזה. למדתי מה זאת אחריות, נאמנות, להכיר את הטבע ולהיות חלק ממנו, ודרך כך להבין את הסבל והצער שהאדם מביא על עולמו. כמה אנחנו פוגעים בנכסיי הטבע ובאחים שלנו היקרים מכל, בעלי החיים והצמחים. ממהרים לכרות עץ או לסלול כביש, כשאנחנו שוכחים שבאביב עד תקופת הקיץ, זו תקופת הרבייה והקינון של הציפורים, וכל כך הרבה פירחונים וגוזלים נפגעים. אנחנו מטפחים את חיות המחמד (הכלבים והחתולים), ושוכחים להגן על חיות הבר, גם אם הם מוגדרים "כמזיק" (בעיניי האדם), כעורב או חזיר בר. חשוב להימנע מלפגוע. לא להשתמש במוצרים שנוסו על בעלי חיים (וכך לא לתמוך באכזריות ללא סיבה או בסיס מדעי), לא לאכול את בעלי החיים האומללים (או תוצריהם) שגודלו והומתו בסבל בשביל חמש דקות "תענוג" בצלחת, להימנע מתרבות הצריכה, מלקנות מוצרי עור ופרוות מהחי. כן לעזור לחיות הבר, להגן על בתי הגידול שלהם, לעבור לאכילה בריאה וטבעונית- שהיא באמת זו שמותאמת לאדם, להיות כמה שיותר בטבע ופחות בקופסאות מבטון שיוצרים בנו ריחוק מעצמנו ומהסביבה, להודות על כל יום שאנחנו חיים ועל הבריאה הנפלאה, ולבקש סליחה על שאנו פוגעים בה, תוך רצון כנה לעזור אחד לשני, לחיות עם הטבע ולכבד את אמא אדמה וברואיה.
רגע, מה אין סוף טוב לסיפור?...אז כעבור חצי שנה, בערב יום השואה, התבשרתי בפרחונית של עורבת חדשה, שאכלו לה את הכנף הימנית (כנראה כלב תקף אותה כשהייתה על הארץ). יפייפיה אמיתי (בדיקת DNA, אכן אימתה שהיא נקבה). לא אחרת היא מאשר אחותו של אוסקר, שנולדה לאותם ההורים, שצרחו רמות והגנו עליה כשאספתי אותה לחיקי, אך נטשו את המערכה, כשהבינו שאטפל בה יפה ושממילא אין לה סיכוי לשרוד כציפור נכה בטבע. קראתי לה "דווי" Devi, משמע, ה"אלוקית" בסנסקריט, על יכולותיה המופלאות ונשמתה הגדולה. סוף טוב, הכל טוב! קרע קרע קרע!
נ.ב. לימים, אחרי 4 שנים של הצלה ושיקום עורבים, ייסדתי את עמותת "אוהב עורב", שאותה אני מנהלת כיום, בהתנדבות מלאה, ומטרתה להגן על העורבים, להקים בית מחסה לאלו הנטושים, הפצועים ובמצוקה, ולחנך לשמירת טבע בחמלה לכל בעלי החיים, גם לאלו שמוגדרים כ"מזיקים". אתר הבית: www.wix.com/olivemedicine/ohevorev
 |
| דווי ואני בשלג באמירים (דווי כמעט בת שנה) |
